מסעי
גוליבר האם יש הבדל בין בחירת שר בממשלה על פי כישוריו בקפיצה לגובה לבין בחירתו על פי כמות לחיצות הידיים שערך עם
בוחריו, או בין ויכוח על הקצה הנכון של הביצה הקשה לבין ויכוח על עשרה מטר רבוע של אדמה בין שתי מדינות ?
יונתן סוויפט האנגלי, בספרו הסאטירי המבריק שנכתב עוד ב 1726 מותח ביקורת סמויה-גלויה לועגת ודוקרת על הממשלה והפוליטיקה המערבית בכלל והאנגלית בפרט. דרך גיבורו הדמיוני, חוקר טבע מיומן בשם
גוליבר, מנתץ סוויפט אחת לאחת את כל הקלישאות הנבובות של הממשל הפוליטי החברתי והממסדי של ימיו ביצירה שנראית נכונה ואקטואלית גם כאן ועכשיו.
מסעות גוליבר נחלק לארבעה חלקים שמתארים את הרפתקאותיו הדמיוניות של ד"ר למיואל גוליבר בזמן מסעות מחקר שערך בהיותו חוקר טבע יורד ים.
גוליבר בארץ ליליפוט היא ארץ הננסים, גוליבר בארץ הענקים היא ברובדינגנאג, הרפתקאותיו באי המדע המעופף "לפוטה", וקורותיו בארץ הסוסים האינטליגנטים הויהנהמ.
חלק ראשון -
בארץ הננסים, לאחר שספינתו נטרפת בים, גוליבר, הניצול היחיד, מגיע בשארית כוחותיו לחוף ארץ הליליפוטים הננסים ומוטל שם מעולף כדי לגלות בהתעוררו, שגמדים זעירים עמלו וטרחו בזמן שישן וקשרו אותו לקרקע ע"י מאות מיתרים דקים עד כדי חוסר תנועה מוחלט. לאחר שרכש את אמונם ובמיוחד את אמון הממלכה הליליפוטית, הפך להיות בן בית בחצר המלך, למרות כמויות האוכל והיין העצומות שצרך, הבגדים והסדינים הענקים שנתפרו במיוחד בשבילו וההוצאות הגדולות שהסב לממלכה. גוליבר הפך לעד בלתי אמצעי למצבים מגוחכים וגרוטסקיים של התנהלות חצר המלוכה הליליפוטית שאותה הקביל לבזבזנות והרהבתנות של חצר המלוכה באנגליה. הוא ראה שרים שנבחרים לתפקיד תודות ליכולתם לקפוץ לגובה או לזחול נמוך מכולם, אנשי שררה שאבדו את מעמדם וחייהם עקב אמירה סתמית של שר או מלשין ושיטות ממשל נלעגות המתוארות בהגזמה כמשל וכסאטירה לממשל האנגלי. בזמן שהותו שם למד שהעם השכן, בלפוסקו, שהיה קודם שכן וחבר בנפש של הליליפוטים הפך לאויב מושבע (כנראה צרפת) עקב ויכוח על הצד הנכון לשבור ביצה קשה כדי לאכלה. בשעה שגרר ולקח בשבי את כל צי השכנים האויבים של הליליפוטים הפך גוליבר לגיבור העם לעומת זאת כיבוי צופי של שריפה שפרצה בארמון והרטבת הנסיכה בשתן, יחד עם סירובו לחסל פיזית את אויבי הליליפוטים הביאו למזימות זדוניות לרציחתו שנרקחו נגדו בחצר המלך ולעזיבתו את הממלכה בחסות הלילה.
חלק שני -
בהמשך מסעו, בחלק השני לאחר בריחתו מליליפוט, מפליג גוליבר ברפסודה קטנה ורעועה בים הגדול ומגיע אל חוף ממלכת ברובדינגאנג, היא ממלכת הענקים. שם הוא הופך לפריק וחיית שעשועים כמו הדוב המאולף או הקוף שרוקד מול הקהל במופעי המוזרים או בקרקסים של ימינו. בחלק הזה מראה לנו הסופר את שבירותו ואפסותו של האדם ואפילו הוא דוקטור וחוקר מכובד. ברגע שהוא פוגש כוחות אדירים וגדולים ממנוהוא עלול להפוך לבובת שעשועים בידיה של ילדה קטנה, ישן בבית הבובות שלה ומשעשע את אורחיה בריקודים וקידות.
בחלק השלישי - של מסעו מגיע גוליבר לאקדמיה למדעים שבמסגרת הסאטירה העוקצנית שלו לובשת צורה של אי מרחף באויר מלא מדענים תלושים ונבובים. באופן מקביל ועקבי, ממשיל הסופר את האקדמיה המנותקת מהעם לאי מרחף ואת מדעניה וחוקריה העקשנים והבורים לאנשי חלומות בהקיץ שדוחים מתוכם כל מחשבה מקורית והורסים כל מחקר אמיתי שעשוי להועיל לחברה. בהקבלה נלעגת אבל אמיתית עד כדי גיחוך מתאר גוליבר את המדענים כעדר של יצורים חסרי תבונה שכל מהותם היא הבטלה וחוסר המעש והצלחתם נמדדת ביכולתם שלא להתקדם לשום מקום ולא ליצור שום דבר חדש.
בחלק הרביעי והאחרון של יצירתו, נתקל גיבורו של סוויפט בארץ האוטופית, הנכונה והמסודרת, הנשלטת דווקא בידי הסוס הנבון – ההוינהון , הסולד מגסון והבליהן של החיות הבורות הגסות והבהמיות בדמותם של היאהו – בני האדם המלוכלכים וחסרי התבונה. בצל עצי הפרי המניבים בשפע ורחש הנחלים המפכים, מגיע סוף סוף גוליבר אל החברה האולטימטיבית, החכמה והתרבותית כל כך רק כדי לגלות שגם הוא עצמו, למרות תבונתו ותרבותו, דומה ושווה ליאהו הכול כך משוקצים ומתועבים. הוא נאץ לקבל את העובדה שגם הוא עצמו בסופו של דבר מגורש מתוך חברת ההוינהונים הנאורים ומקבל את אותו היחס לו זוכים כל בני מינו היאהוס. יש כאן אולי שברו של החלום האוטופי של סוויפט על חברה תרבותית מפותחת והוגנת, שיכולה להתפתח בתוך החברה האנושית.
דרך מסעו עמוס ההרפתקאות של גוליבר, חושף למעשה סוויפט את דעתו הלא מחמיאה על החברה האנגלית בימיו. ממשל נלעג וליצני הבוחר את נבחריו על פי אמות מידה של ליצני חצר מתחנפים, הסתמכות נלוזה ושבירה על הכוח ועל הצבא, סיבות עלובות ומפוקפקות ליציאה למלחמות ולסכסוכים, מדע הקשור בעבותות לאמונה ופוחד לומר בגלוי את דעתו וכלה ביחס המזלזל לכל מה שאינו מגזע האדונים.