נערה בגיל ההתבגרות בשם ג'ורג'יה כותבת יומן על חייה
יש לה חתול בשם אנגוס והוא די שמן ומצחיק
בספר יש הרבה בדיחות והומור
.
הספר מספר על בנים, בנות, מסיבות , שכנים ועוד...
לואיז רניסון נכנסת לנעליים של נערה בגיל ההתבגרות ומתארת את חייה , כשקראתי את הספר ,הסיפור נשמע אמיתי.
התחלת הספר:
אוגוסט
לַה מַרְש אַוֶוק מסתורין
יום ראשון 23 באוגוסט
חדר השינה שלי
יורד גשם
10:00
אבא הזמין את הדוד אדי, אז כמובן ששניהם היו צריכים לבוא ולדחוף את האף שלהם לעניינים שלי. אם עוד פעם אחת הדוד אדי (שהוא קירח יותר מקירח - אולי אפילו יותר משני קירחים) ישאל אותי, "האין זו קרחת מבדחת?" אני מתאבדת. לא נראה שהוא בכלל שם לב שאני כבר לא בחיתולים. בא לי לצרוח עליו, "אני בת ארבע עשרה, דוד אדי! אני מתפקעת מרוב נשיות, אני לובשת חזייה! אז בסדר, היא קצת גדולה עלי ומתרוממת לי אל הצוואר כשאני רצה לתפוס את האוטובוס... אבל יש כבר פוטנציאל נשי, חתיכת קירח שכמוך!"
ואם כבר מדברים של שדיים, התחלתי לדאוג שבסוף אני איראה כמו שאר הנשים במשפחה שלי, עם שד אחד בלבד, כמו מין מדף כזה. אמא מסוגלת להניח דברים על החזה שלה כשהידיים שלה תפוסות - במסיבות וכאלה, היא יכולה להחזיק סנדוויץ' ביד אחת ושתייה ביד השנייה, ועוד לשים בצד חטיף לאחר כך על המדף שלה. זה ממש מכוער. אני הייתי רוצה ציציאדה בכמות מתאימה, אבל בלי להגזים כמו שעשתה למשל מֶלַני אַנדרוּס. בשנה שעברה חטפתי שוק רציני במקלחות אחרי שיעור ספורט. החזייה שלה נראית כמו שני סלי קניות. נראה לי שיש לה קצת חוסר איזון הורמונלי. רואים את זה במיוחד כשהיא מנסה לרוץ אל הכדור. חשבתי שעוד קצת והיא תרוץ לתוך הגדר מהתנופה של הבז'אז'ים שלה, כמו שג'ז קוראת להם כה בהומור.
עדיין בחדר שלי
עדיין יורד גשם
עדיין יום ראשון
11:30
אני לא מבינה למה אסור לי לשים מנעול על הדלת שלי. אין לי שום פרטיות. זה כמו "סיבה למסיבה" אצלי בחדר. כל פעם שאני מבקשת משהו, אנשים פה מתחילים להניד בראשים ולגעגע "לא לא". זה כמו לחיות בבית מלא ברווזים לבושים בשמלות ומכנסיים. או בית שמלא בכלבים המהנהנים האלה, או בית שמלא ב... בכל אופן... בקיצור מקוצר: לא מרשים לי לנעול את הדלת שלי.
"למה לא?" שאלתי את אמא בהיגיון רב (תפסתי אותה באחד הרגעים הנדירים שבהם היא לא בדרך לשיעור איטלקית או חגיגה אחרת).
"כי יכולה לקרות לך תאונה ואנחנו לא נוכל להיכנס," אמרה.
"איזו מין תאונה?" התעקשתי.
"לדוגמה... את עלולה להתעלף," אמרה.
אבי הצטרף לשיחה, "את עלולה להצית את המיטה שלך ולהתעלף בגלל העשן."
מה עובר עליהם? בעצם אני יודעת למה הם לא מרשים לי לנעול את הדלת שלי, זה בגלל שזה יהיה הסימן הראשון שאני בדרך לבגרות, והם לא יכולים לסבול את הרעיון הזה כי זה אומר שהם יצטרכו להמשיך לחיות את חייהם ולעזוב אותי במנוחה.
אני מאוד ממליצה על הספר הזה.
ספר ממש מצחיק ואמיתי .