השיר הבא נותח בצורה מעולה של כל בית ובית (סך הכל שש בתים), מובא הניתוח וההסבר למילים ולתוכן בכל בית. מקווה שתפיקו תועלת מסיכום תוכן זה.
השיר שייך לז''אנר שירי המקדש, בעצם נושא השיר הוא בי"המק והחיים היהודים המסורתיים. השיר נכתב ב- 1902, בתקופה שבה קיבלו היהודים במזרח אירופה אמנציפציה, והתאפשר להם לצאת מבין חומות הגטו. הם הורשו לגור מחוץ לחומות, ובכך נפתחו לרעיונות החדשים, והחלו להטמע בחברה, ולהתרחק מהדת. כתוצאה מכך נוצר זעזוע במסורת ובית
המדרש התרוקן.
השיר הוא שיר לירי, שבו מועברת חויה, או התרשמות מחויה. השיר הוא ביטוי של הדובר הלירי (“האני"), במקרה וישנו דובר כזה.
כבר בשמו של השיר מועברת חוית הלבד של הדובר. שמלווה אותנו לאורך כל השיר.
הבית הראשון מעמיד סוג של ניגוד בין "כולם" לבין- "אני".
כל המילים הבאות בהקשר לכולם הן טובות - לדוגמא המילה אור, שנותנת אסוציאציה טובה.
"נשא הרוח, סחף האור"- תקבולת משלימה. היות שהאור היא מילה טובה מבינים שגם לרוח יש משמעות חיובית. "שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה"- המילים שירה, בוקר והרנינה הן מילים חיוביות.
ניתן להבין כי אם כולם הלכו למקום טוב וחיובי, משתמע מכך שהוא נמצא במקום רע, חשוך ואפל. הניחוש על תיאור
המקום שבו הוא נמצא הוא אינפורמציה חוץ ספרותית שמאפשרת לנו להשלים פערים באמצעות האסוציאציות. כאשר נאמר כי הדובר נמצא "תחת כנפי השכינה" ברור כי הוא נמצא בבית המדרש או בבית כנסת. הבית הראשון מציג את המקום (בו הוא נמצא) כמקום נטוש שיש בו חושך. ניתן להבין שהוא נמצא בכנפי
השכינה שהם ההפך מהאור, הרינה וכו''. קימת זיקה בין תפילת "אל מלא רחמים", שנאמרת בתור קדיש, לבין המשפט "תחת כנפי השכינה", המופיע גם בתפילה. רעיון המוות נכנס לשיר כבר מהבית הראשון. הדובר נמצא במקום שיש בו מוות, או שצפוי למות. הוא נמצא בטריטוריית המוות, ואילו כל האחרים עזבו, למקום שבו יש חיים והוא נשאר."ואני גוזל רך"- זהו דימוי שנותן תחושה של חוסר אונים, של פגיעות.
הגוזל צריך הגנה כי הוא לא יודע לעוף. הוא נמצא בקן, וזקוק להגנת הציפור האם.
בבית השני יש חזרה כל הזמן על המילה "בדד". היא מקשרת אותנו לשם השיר, ומעצימה את תחושת הבדידות של כותב השיר. בשתי השורות הראשונות יש מיבנה תחבירי של משפט יחוד. הוציאו את החלק של הכינה החוצה מהמשפט המקורי כדי להדגיש אותה. התחביר גורם לכך שיצטרכו לקרוא את שתי השורות הראשונות בשטף, ולא יעשו הפסקה בסוף השורה. כתוצאה כך נוצר מצב אירוני, שבו יש כפל משמעות- גם השכינה וגם ה"גוזל" (הדובר) נשארו לבד- בודדים. באמצעות זה נוצרים שני פירושים לשורות:
1. ניתן להבין את הבית הראשון בכך שזהו היגד שדן ב"אני". אני הוא זה שנשאר לבד.
2. גם אני נשארתי בדד, אך גם השכינה.
בבית הראשון מוצגת השכינה כאילו שהיא כביכול נותנת חסות לגוזל. בבית השני נאמר שהכנף שבורה, וברור מכך שהחסות היא שבורה, חסרת יציבות ומפקפקת (הכנף רועדת=החסות רועדת, הכנף שבורה=החסות שבורה). מצד הדובר ניכרת הבנה של השכינה - כנפה רועדת כי היא חרדה על בנה היחיד (שכידוע, נשאר לבד).
בבית השלישי למילה נתגרשה יש שני פירושים - גורשה, או אסוציאציה של גירושין וגט. היא רומזת על הקשר בין אלוהים לעם ישראל - קשר נישואין (הקשר בין השכינה לבין עם ישראל). השכינה סולקה מחיי
העם - עולם הדת והמסורת נאבד כאשר העם הפך לחילוני. בבית הראשון יחס הגוזל
והשכינה הם כמו של העם וגוזלה- היא מסוככת עליו. בבית השני הוא חזק ממנה. בבית השלישי הם משתווים.
השיר הוא שיר מתהפך, בתמונה המרכזית, מע'' היחסים בין הגורמים בשיר מתהפכת. ממצב שבו השכינה נותנת את
החסות למצב ההפוך שבו הדובר הוא זה שמעניק לשכינה את החסות.
תמונתיות - ציור לשוני. המאפיין את השיר הוא שהוא שיר עם תמונה אחת - יש תמונה אחת דומינטית של הגוזל והשכינה, והיא נישמרת לאורך כל השיר.
בבית הרביעי לגוזל לא טוב- הוא רוצה לצאת ולהיות עם כולם. הוא גדל וחל בו שינוי - המקום מתחת לכנפה של השכינה קטן מדי. השכינה מביעה ביטוי של צער ע"י הזלת דמעה על כנף הגמרה. יש שם האנשה, כי ציפור לא בוכה. האימאז'' משומש לצורך האנשה. עכשיו הציפור הופכת לאישה בוכייה, וזה מעורר תחושת חולשה ורחמים, שמקושרת לגט - תמונת האישה הזנוחה והבוכייה.
הכתף של הדובר אנאלוגית לכתף השכינה בתחילת השיר.
בבית החמישי בעדי - השכינה עוצרת את הדובר, לא נותנת לו לעבור. היא חוסמת לו את הדרך בעזרת כנפה השבורה. הביטוי "בכתה עלי" מראה שהיא מבכה עליו. היא מנסה לגרום לגוזל שירחם עליה, ולא יעזוב אותה. השורות ה- 3 וה- 4 של הבית נאמרות ע"י השכינה. זוהי חזרה על העבר - השכינה נשארה עכשיו לבד, וברור כי מה שנאמר בבית 2, אכן התגשם עכשיו.בבית השישי קינה עתיקה מאוד היא הקינה מספר איכה. הוכחה:
1. שם קונן על חורבן ביהמ"ק ואילו כאן על נטישת בית המדרש.
2. הפסוק הראשון מאיכה הוא "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם". הכוונה היא לירושלים. זהו הדק שמחבר את השיר לקינה העתיקה, ולמתרחש שם. ביאליק את נטישת בית המדרש לחורבן בית שלישי.הסיום הוא סיומה של מערכת היחסים. הדובר מדבר על השכינה בגוף שלישי - הוא כבר לא איתה, התרחק ממנה. גם הגוזל האחרון עזב, והשכינה נשארה לבדה. לא נאמר במפורש שהגוזל עזב מאחר שהוא חש רגשי אשם, וכואב לו מדי לבטא זאת בצורה מפורשת.
סקירות נוספות אודות "לבדי" - ז''אנר שירי קודש - ניתוח מילים ותוכן