השירה של
ישראל נטע מפגישה דימויים היוצאים מארון הספרים היהודי עם שפה לירית המבקשת לבטא הרמוניה של פשטות ויופי,אבל גם צער
השדה הכבוש,וחרפת האבנים,וכאב.
דמויות מקראיות מדובבות לעברית ישראלית עם נגינת האורנים בחורשה של הקק"ל,לפנות ערב,ובושם פרדס פברוארי,ואקליפטוס.שפת הלב של השירה הזאת היא שפת המקרא,היא שפת היום והלילה,היא שפת הגוף של האדמה,היא שפת הלב:מחר יום א' אהובי וכל הגבעות תתמוגגנה.
הספר יצא לאור ב-2006,על סיפרו זה זוכה
ישראל נטע בפרס
יהודה עמיחי לשירה עברית לשנת תשס"ז.חבר השופטים החליט פה אחד להעניק את הפרס לשירה מטעם עיריית ירושלים ומרד התרבות,על כי הוא מממש את תפיסת השירה של כותבו בשלמות ונאמנות,ועומד לפי דרכו במטרות שהוצבו לפרס:עידוד מצויינות ואיכות יצירה,ושימור מורשתו השירית של עמיחי.
קטע מסיפרו:
'מי שמיתרי קולו פקעו כבר
שפתו שונה לעד
הא' אינה אותה א'
והבית אינו אותו בית
והעין חרבה ופיו כבד וקולי רך.
מי שברק השמים פגע בו
טעמו השתנה לעד
ופניו קהים וחושיו.
מכונת החושים קראת לי,זוכרת,
מכונת החושים שלך.
מי שרוח נגע בביתו בארבע פינות ביתו
נותר לבדו והוא כבד אהבה.
אמרתי לך
אני כבד אהבה'