טרמינל לומינלט של מאיר אריאל הוא שיר אדיר. יש בו משהו מכאיב ןמדוייק ויופי נתעב והחלטתי לבדוק. ולהלן
המילים: עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה, זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה, אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה. לוקח לי אחה"צ חיובי נוסע לנמל, לעצמי אני אומר בדרך גם מזה עוד נצטרך להיגמל, עצמי עונה לי בהגיענו אז נתחיל כל יום להתעמל. פזמון:, ,ז''ה טם, אי לאו יו
טרמינל, בלה מיה. הדלתות מנחשות אותי ונפתחות ונפתחות לי מעצמן, אני נכנס לאט עם הרבה טקס בישבן וכל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן לוקח את עצמי לשירותים להירגע גונב איזו הצצונת בראי רואה שם משוגע חתיכות כמו טרמינל רבות יש מסוגה, עומדת שם קשתית, שני רימונים, עגיל גדול שיער קצר, כמו איזה מטען חשוד ליד דוכן סוויסאייר / קצין הבטחון תוקע בה מבט חודר. / פזמון רץ ללוח הטיסות למצוא לי המראה / יש טיסה לציריך דרך רומא עוד שעה רמקולים מנומסים נותנים לי התראה /<כאן> בצד פתאום אני מרגיש כמו הפרעה, הולכת ונלחצת לי החוצה הכרעה, פזמון: רץ בחזרה סוויסאירה להספיק את טרמינל / חתיכות כמוה אתה מדפדף בכל ז''ורנל, היא כבר לא שם, קצין הביטחון כנ"ל . אך/ רמקולים מנומסים עם טון יותר תקיף, / אני צריך למעלה להשקיף כאן בצד זה כל הזמן הולך ומחריף. כמעט בלי נשימה אני נתקל במעקה אור שקיעה גדול בסנוורים אותי מכה, בואינג של סוויסאייר מחליק עוצר ומחכה. בואינג אדמדם מתחיל לרוץ ומתרומם לאט לאט ממריא אל תוך האודם העומם דרך הדימעה של הליצן המשתומם. פזמון: מתחיל לספוג את זה כעוד התלוצצות פתאום את שמי הערב מדליקה התפוצצות בשדה למטה מתחילה התרוצצות. כאן בצד כבר משתחררת לי ההתכווצות. עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה, זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה, אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה השלופה הקלופה הצלופה הפרופה הטרופה השרופה הצרופה הדלופה הגלופה הנה כי כן עצמי אומר לי היתה לנו/ תרופה. אז ראשית כל הסיטואציה כולה היא דקאדנטית הדובר מציג את עצמו כחולה וכמשוגע, פוזה מקובלת על הגיבור הדקאדנטי הנאורוטי. והדיבורמוצג כדיאלוג בין שני אנשים נפרדים, משל היה לוקה בסכיזופרניה התרופה היא בקור בנמל - שער לעולם הגדול. הדובר שומע "רמקולים מנומסים" ומגיב בהצהרת אהבה בשלוש שפות, "אי לאב יו, טרמינל, ז''ה ט''ם, בלה מיה". העמדה, הגרוטסקית, תואמת את ההתנשאות הקוסמופוליטית הדקאדנטית,תלושה (קודם היהודי היה תלוש בלי מולדת, עכשיו הוא "תלוש" כאן, מציץ החוצה, כביכול). בעצם זו רק "פוזה" הוא אינו נוסע, אלא בא לשדה התעופה לצורך תרפויטי, ל"שטיפת עיניו" תיקון של מצב הסתכלותו על העולם. בהמשך יש שמוש בביטוי "שטיפת עיניים" בהוראה של הסתכלות על מראות נעימים, אשה יפה. כמקובל בהתייחסות לאשה בדקאדנס, הטרמינל וה"חתיכה" בשיר מעוצבות באמצעות ארוטיקה קרה, מנוטרלת, בוטה ואימפרסונאלית : הדמות מתוארת תוך התמקדות בשלוש מטונימיות: שדיה, שיערה הקצר והג''סטה של עמידתה ליד הדלפק "כמו מטען חשוד". הדובר חש לשירותים "להרגע", וקצין הבטחון מביט בה "במבט חודר" . גם הטרמינל "עצמה" מואנשת, כך שאין הבדל או היררכיה בין (תכונות) האדם והדומם: הכל אינו אלא סדרה של אובייקטים. בסוף השיר, שוב משתנה הוראת הביטוי "שטיפת העין" וחוזרת למשמעותה הראשונית, בשל התיאור הקונקרטי, כביכול של מצב העין ה"שטופה, הקלופה" וגו'' שהלחץ עליה הוקל ועתה "הייתה לנו תרופה" . הביטוי "ולא תהי להם תרופה" מופיע בשירו של ח"נ
ביאליק "בעיר ההרגה", לפיכך יש כאן מנייריזם דקדנטי המתבטא בעירוב כמה רבדים של שפה, מדוברת וגבוהה, וכך לאורך השיר, הדובר "גונב איזה הצצונת בראי" - כעין ''לשון חיבה'' ואז (בטור העוקב) הדובר מבחין בישות של כעין דמות נשית, כיון שמדובר במי ש"עומדת שם קשתית": בשונה מהטור הקודם, השפה גבוהה יותר, וייחודו של הביטוי בצירוף של אובייקט שאינו מוגדר, עם תאורו באמצעות תנוחת גוף שמסמלת נשיות. בצמוד לכך, "שני רימונים, עגיל ארוך, שיער קצר".הקונוטציה גבוהה: האשה, האחות/כלה מדומה בשיר השירים לגן נעול ושלחיה "פרדס רימונים עם פרי מגדים", ואילו כאן - שני הרימונים הם קונקרטיים יותר , ונוצרת הנמכה , באמצעות דימוי הדמות למטען חשוד. נוצר אפקט גרוטסקי ופרדוקסלי יבצירופים "הרבה טקס בישבן", או "האינטרקונטיננטליה מדגדגת". מציינים נוספים של הדקאדנס מבחינת הסגנון הם נאולוגיזמים או הצירופים האיזוטאריים, כגון "האינטרקונטיננטליה", "סוויסאירה"- צרופים של לשון לועזית המוסבת לעברית: אינטרקונטיננטליה כמהותין מטונימי של כיוון . צרוף נדיר הוא הביטוי "הדלתות מנחשות אותי" שייחודו, מעבר להאנשה שבו, הוא המצלול האונומאטופאי מוזרים הם הצירופים ה"עין הגלופה", וה" שלופה", הראשונה צרוף נדיר והשניה - תיאורים גופניים נמוכים, דוחים ואופייניים לזרם. בשיר חריזה והמשקל מוקפדים השיר ויש בו שימוש רב במצלולים ממקדים -סגנון דקדנטי.. השמוש ב"היתה לנו תרופה" שולח ל"עיר ההריגה", מתברר כי הפצע והדמעה מופיעים בשניהם. בשני השירים עמדת הדובר, ביחס לסיטואציה בה הוא נמצא, היא מוזרה. בשירו של ביאליק, שנכתב בעקבות בקורו בקישינוב לאחר הפרעות ב- 1903 מתבקשים הנמענים (במפתיע) להמנע מבכי ומאמפתיה כלפי הנפגעים; ואילו בשירו של אריאל מדובר בלחץ על העין, כאב בצד ודמעה שקופה, הנקשרים לשגעון הדובר אבל במקביל נאמר גם, "פתאום את שמי הערב מדליקה התפוצצות / בשדה למטה מתחילה התרוצצות", וכך נתן לראות בכך רמז לקטסטרופה המתרחשת בשדה ודוקא אז נאמר "חשתי הקלה" . כמו בשיר של ביאליק שבו הדובר אינו מוגל להזדהות ולנחם, ומבקר את הסוחר בפצעיו: " תנה את תשלומיהם" , כאן הדובר מתמקד אל "תוכו" וההתרחשות החיצונית איננה מעניינת אותו, מציין דקאדנטי מובהק, כמו אדישותו לפגיעה בזולת. בשניהם מוטיבים דקאדנטיים אפייניים, כגון האור המסנוור על רקע הזוועה אצל ביאליק "בעיר ההריגה", וה"שקיעה גדולה בסנוורים אותי מכה", בשירו של מאיר אריאל, וכן הצבעים הצהובים בשניהם.