קול השיר "קול" של נתן
אלתרמן מייצג באופן בולט את המגמה הניכרת של "כוכבים בחוץ" – חיבה והערצה לפלאי
הטבע. הכשרון של אלתרמן לשלוף את השולי והשכיח ואז להנציחו תחת הזרקורים במלוא הדרו בא לידי ביטוי גם כאן. אם אלוהים קיים בפרטים הקטנים, אזי שיר זה נסוך בפלא אלוהי. אותו פרט קטן הוא קול נידח באפילה שניצת לרגע קצר ונעלם כמות שבא. שיר זה נתון במתח מתמיד של מאבק על זכות הקיום של עולם בדוי, עולם המילים והתארים של השירה, לעומת הממש של
המציאות הטבעית החיצונית. אופייני למתח זה אף שיר "הספרים" ב"שיר עשרה אחים", הבא לטעון לאוטונומיות המלאה של המציאות הספרותית הבדויה ולערכה, שאינו נופל מערכם של איתני הטבע: הקור והחום, הרוח והמים.
השיר מורכב משלושה חלקים על-פי חלוקת הבתים; הראשון נותן את הרקע והמקום להתרחשות האירוע, השני מתאר את האירוע המרכזי בשיר והשלישי מתאר את ההדים וההתפעלות ממנו. לאורך כל השיר חשוב להבחין שהחוש היחיד האקטיבי – דרכו מקבל הקורא את התמונה – הוא חוש השמיעה, כלומר לא מופיעים ריחות, מראות או תחושות (פרט ל"קור", אולם כאן הכוונה היא למשהו נפרד). זאת במטרה שהקורא ידמים חושיו האחרים ויחדד אוזניו לצלילים. החריזה בשיר והמצלול בלתי ניתנים להפרדה מתוכן השיר בשביל להעביר את החוויה האקוסטית במלואה לקורא.
לשם הסדר הטוב אציג כל בית בפני עצמו ולבסוף את השיר כמכלול. שתי השורות הראשונות בשיר מהוות פתיח ויוצרות היכרות בין השיר לבין הקורא:
"
הלילה עמעם בזכוכית ועשן. שממה הכיכר הסוחרת.,, הבית הראשון מצייר את שקיעת העיר ולכתה לישון. הן הלילה, הן הכיכר והן השמים מוצגים כישויות פועלות, אשר מכינות את הזירה לקראת הדממה והריקנות של הלילה – שבתווך החלל הזה מקבל תוכן השיר את הקונטרסט המבליט ביותר. מופיעות ארבע האנשות המתארות את הזמן החולף, את האור הדועך בשקיעה ואת שתיקת הכיכר הסוחרת. כך מצטיירת תמונת של עיר רועשת שאט-אט שוקטת ונרדמת. השוק הוא סמלה הבולט ביותר של הווית חיי-הממש בשירת אלתרמן. ההלך הנודד, המנסה לקנות אותו בכזביו ולשחרר אותו אחת ולתמיד מעולם של חלפנים וממון, מגלם את
המשורר במאמצו העליון לכבוש את העולם הקוסם, המשליך אותו תמיד אל מחוץ לגבולותיו.
בבית השני בשיר חלה תפנית אשר מהותית לפענוח משמעותו.
"בדרכים הריקות קול דיבר ונדם
והיתה אזנך השומעת,, שתי השורות האלה מתארות את האירוע העיקרי בשיר – אירוע ששימש לכבודו הבית הראשון רקע –
קול שדיבר ונדם. כאשר שתי השורות הנותרות בשיר יוצרות תפנית במשמעותו, חושפות לראשונה את הערך הארספואטי שבשיר וחושפות מבוא לבית השלישי. אותו
קול אשר
דיבר ונדם מזוהה עם שירתו של המשורר. באותו האופן בו האזן תהיה רגישה לכל צליל שנשמע באפילה (על אף שזהו צליל יחיד , מנותק מכל משמעות והקשר, צליל ש
נותר לבדו) כך על הקורא להתפעל מן השירה.
"מה חזקו (המילים),
מה הבהיקו לאין הכיר! מה יפתה חופשתן בציות הקור!,, אלתרמן נותן הוראות הפעלה כיצד יש להתייחס אל המילים הכתובות: על חוזקן, בוהקן ויופיין כאשר הן כבולות בשלשלות החרוז הקר (
בציות הקור).בשירי "כוכבים בחוץ" מתאר אלתרמן את מלחמתו בשירו שהוא "שיר זר", על שום שאינו רוצה להזכיר את שמה של האם, ובכך לוותר על "קור החרוז הצלול". בשירו "קול" טוען אלתרמן שקורא השיר יזכור את היופי הלירי הודות לחרוז ה
מקפיא. במשפט זה שחותם את השיר הקורא מושלך חזרה לבית השני – לאותו קול שנדם
בדרכים הריקות. אותן הדרכים, שאף הן מוטיב חוזר בשיריו, הן מטאפורה לשורות המחברת שעל פניהן נכתבות המילים. כך למעשה יש הקבלה בין ההלך הנודד בדרכים לבין המשורר התר בינות שורות ומילים.
הדמות העומדת במרכז השיר, דמות ההלך בעל ה
אזן השומעת, היא דמות סמלית מרכזית ביצירתו; דמותו מייצגת את האמנות, את השירה ואף את המשורר עצמו כפי שהזכרתי. הדרך והצליל הם גורל וגזירה, שהמשורר מקבלם לאו דווקא מרצון, אך הוא נכנע לחוקיהם.
הריתמיות המוטעמת בשיר , שבאה לידי ביטוי במשקל ובחריזה, מעידה על קבלת עול של סדר מוקפד ביותר; סדר שאינו אלא גילויו המוחשי של כח פואטי כפייתי החוזר ללא הרף. אין לראות בהשתעבדות לסכימה הזו ככניעה למסורת שירית מסוימת, משום שהריתמיות המוסדרת הזו היא בראש ובראשונה תוצאה של תחושה במהותו הדיבוקית שלגורל השירה ושל ההכרה במהותה ה"חיצונית" והאוטונומית של השירה ביחסה לחיים. אותו ההלך המופיע בשיר אחוז צלילים ומראות, כפוי בידי ההשראה וכפות להרמוניה ולסדר המצווים לו. בדרך זו ניתן לו ליצור עולם שירי משוחרר מקצב החיים חסר התבנית של המציאות שמחוצה לו – עולם יפה ועצמתי יותר מן המציאות.
התיאור המטאפורי משנה בלי הרף כל קטע מציאות בו הוא נאחז, לש אותו, מעוותו, משפרו ובורא אותו בבריאה חדשה. זאת לא רק בכדי להדהים את הקורא, אלא בעיקר כדי לבטא עמדה של תדהמה. באופן זה מצליח המשורר ההלך להמחיש את ראייתו בעולם של מראות חולפים מרהיבים, לתת ארשת להתרגשותו הבלתי-נלאית ממציאות (הנותרת לגביו לעולם בלתי-מורגלת).