תקציר "חלום ליל קיץ" ובחינת פסטיביות- חגיגיות במחזותיו של וויליאם שיקספיר.

הקומדיות הפסטיביות של שיקספיר הן בעלות תבנית דיאלקטית כפולה. אם הקומדיה של אריסטופנס מביאה את השחרור ברמה הלשונית אל מקום אחר, הרי ששיקספיר משלב בין תבנית עתיקה זו לחדשה על ידי הכנסת הווי תרבות ומסורת חדשים המאפיינים את תקופתו. התבנית הסאטורניאלית מופיעה בוואריאציות שונות הקשורות לארגון, לאמירות, להגדים מנוגדים ולתנועות בסיסיות המהוות אמצעי בדרך אל השחרור וההבהרה. הנחת היסוד היא שהקהל הכיר את החגים והמנהגים באופן כזה שהחגים נוצרו מסביב לצורך החיוני שבהנאה. וההתאמה שבינם לבין הדרמה הוכחה כדרך הטובה ביותר לתיאור האופי והקשר ההיסטורי בין התבנית האומנותית שיוצר שיקספיר לבין המודעות המסורתית של הקהל. החגים האליזבתניים היו בעלי צורה אנגלית שמחה. האנשים התרגלו לקיים אירועי שמחה, ריקודים וטקסים מבוימים המלווים במוסיקה ומסכות. חגיגות נישואין, ניצחון הכפר בקרב או קימה מאבל- לוו כולם במנהגי שמחה. שיקספיר מבקש לפתור בעיה של חסימה בדרך של יציאה מהמסגרת הנתונה. ההבהרה והשחרור ייעשו על ידי התנסות. דרך העשייה עצמה ולא דרך החיפוש אחר תשובות. שיקספיר מכניס לתוך המחזה עצמו את ההקשר הפסטיבי (האמירה החגיגית) שגורם לקהל להגיע לשחרור, המאפשר לקהל לצפות במחזה ולראותו כחווית הילולה.


עלילות ארבעת האוהבים מוגבלות כל עוד הם נמצאים בעיר. אהבתם בלתי ממומשת, כנועה למרות של אב, נורמות ותכתיבים. שיקספיר משתמש בתבנית חסימה קלאסית- ליסנדר מאוהב בהרמיה, אגאוס- אביה חוסם את רצונו ואהבה בלתי ממומשת נוספת של הלנה לדמיטריוס. השחרור מתאפשר על ידי המעבר ליער, בו התכתיבים נעלמים וכללי המשחק משתנים. ליסנדר פונה להרמיה "חמקי מבית אביך מחר בלילה... בחורשה, שם אצפה לך". היער מהווה עבורם יעד לבריחה, פיזית וגם נפשית. היער מסמל פנטזיה, מקום בו הכל אפשרי. כל זוג מתחבר לאדם המתאים לו והאהבה מנצחת.

פוק מכשף את הדמויות ביער, בעולם הקסמים. ליסנדר ודמיטריוס מאוהבים לפתע בהלנה.
הלנה חושבת ששלושת האחרים מתחבלים תחבולה נגדה "רשע מרושע, אתם כולכם מתעללים בי להנאתכם" והרמיה לא מאמינה למשמע אוזניה שליסנדר טוען כי הוא שונא אותה "לא כן אומר לבך, לא יאומן". נושא השיקוי והיפוך הזהויות משמשים את שיקספיר לביטוי התהליך משחרור להבהרה. "סלקי רגליך... התנדפי כוס תרעלה", אומר ליסנדר להרמיה. כדי להתיר את הקונפליקט ולעבור לתהליך ההבהרה, מחזיר שיקספיר את הסדר למקומו ושומר על המסגרת. פוק משתמש שוב בשיקוי ומחזיר את הדברים לקדמותם "שקע בשנת, נום כדת, כי אמשח סם מבורך על עיניך דוד מודח" ובהמשך "ימצא מין את מינו וכל אוהב בצל גפנו". הדמויות מתעוררות, הפנטזיה נותרת מאחור, כחלום רחוק. ליסנדר שוב מאוהב בהרמיה. דמיטריוס נענה לחיזורי הלנה ומתאהב בה. האהבה מנצחת. החזרה למציאות והיציאה מן היער מסמלות את תהליך ההבהרה.

טקסי החגים היו בנויים סביב ההנאה והעונג של שפע החיים, כאשר הטבע והחברה מסבירים פניהם לחיים. בקיץ, היתה אהבה לבטלה מחוץ לבית והטבע, נחגג בחגים, מתוך מודעות מוגברת של הקשר בין האדם לטבע. חגיגות הקיץ המסורתית מוכיחות כי קיימת הקבלה בין הטקס החברתי דתי לבין הצורה הדרמתית מאחר ושתיהן מהוות אמצעי בידי האדם להתמודדות עם מצבים בחייהם. "ודאי השכימו קום לחוג יחדיו את טקס האביב, וביידעם כי אנו כאן, הם באו לכבדנו".. לא ניתן לדעת האם הפולחן החברתי (חג/פסטיבל) והדימוי הדרמטי (קומדיה, במקרה זה), דומים כתוצאה מהשפעה אחד על השני או משום ששניהם מהווים ביטוי לאותו דפוס חברתי- לדרך בה אנשים תופסים את חייהם.

במקום בו הטבע שולט- נוצר אירוע שמח. ביער חוגגים את האביב, ביער מתרחשת פנטזיה, קורים דברים שלא יכולים לקרות בעיר. הדרמה מתרחשת ביער, במקום ללא חוקים, הנשלט על ידי פיות. קומדיה סאטירית נוטה לעסוק ביחסים בין מעמדות חברתיים וסטיות בתנועות שביניהם.
שיקספיר מציג במחזה זוגות ממעמדות שונים. המעמד המלכותי מול מעמד בעלי המלאכה- שעורכים חזרות לחתונה. שגם אומר "הנה רשימת האנשים שנבחרו על דעת בני אתונה לשחק בחזיון שלנו לפני הדוכס והדוכסית ביום כלולותיו בלילה". ביער- מתכוננים בעלי המלאכה להצגה שתועלה בחתונה ואילו בארמון- נמצא הזוג המלכותי. היער מייצג העדר כללים והארמון מייצג נורמה וסדר חברתי. החלל במחזה הדרגתי כמו המעמדות.

בתחילת המחזה, ניתנת מסגרת זמן של ארבעה ימים. "הנה קרב ובא יום כלולותינו, עוד ארבעה ימים ונקדש". זהו הזמן שבין האירוסין לקידושין ונחשב לזמן המסוכן ביותר בו מתעוררות בלבן של הדמויות מחשבות ודילמות. זהו זמן לימינלי, בין שני אירועים. הדמויות מאוהבות אהבה עיוורת, מאבדות את תחושת הזמן והמרחב. כישוף כזה, הפועל על הדמויות ביער, יכול להתרחש רק במצב לימינלי. בסוף ארבעת הימים המוקצבים, בהם מתפתחתהעלילה ודברים משתנים, מגיע טקס החתונה, שהיא אירוע המוכר לכל אדם ולכל צופה. תסאוס והיפוליטה מתחתנים ורואים את ההצגה, שמדברת באופן אבסורדי, על כך שאין אהבה, מלבד האהבה לתיאטרון.

שיקספיר בחר בדמותו של פוק לסיים את ההצגה (וגם את המחזה) "שאו שלום ושאו כפיים, פוק יחזיר לכם אפיים". פוק- למרות היותו דמות מרכזית, אין לו שום עניין באהבה, אבל הוא מושך בחוטים של שאר דמויות האוהבים ומתפקד כסוג של מקשר בין העולמות. אמצעות ההצגה- האירוע החברתי, מעביר שיקספיר את התיאטרון כפתרון לריגוש, כתחליף לאהבה. התיאטרון מאפשר בריחה, שעה של חסד. מעניק לצופים מהות למושג הפנטזיה, החלום, האהבה. שיקספיר מצליח להפוך את הטקס לדרמה המתווכת בין המסגרת המצויה לרצויה בתפיסת האדם והופך אותה לקונפליקט בעל היבטים חברתיים-פסיכולוגיים והיסטוריים גם יחד.

בבחינת חווית הצפייה של קהל בן זמנו של שיקספיר מול קהל בן ימינו, האחרון יראה את אזכורי החגים, ההילולה, היער, הטבע, האביב כצורות ביטוי אומנותיות, בעוד שקהל בן זמנו של שיקספיר יצפה בחומרים האלה ויקשר אותם לחייו החברתיים. התיאטרון של שיקספיר סיפק דרכים חדשות להצגת יחסים בין שפה ופעולה. הקומדיה של שיקספיר הציגה את קסם החג, קסם שהיה מוכר לקהל בן זמנו, קהל שהזדהה עם מוסכמות שמחת החג וההילולה, לעומת קהל בן ימינו שאצלו הזדהות עם התרבות הזו אינה קיימת ולכן נקודת מבטו תהיה אומנותית ולא חברתית וחווית הצפייה שלו תהיה שונה.



ביבליוגרפיה
שיקספיר, וויליאם. חלום ליל קיץ. תרגום ט. כרמי. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988.
Barber.c.l. Shakespeares Festive Comedy. (Princeton: Princeton University Press 1959), chapter 1

סקירות נוספות אודות תקציר "חלום ליל קיץ" ובחינת פסטיביות- חגיגיות במחזותיו של וויליאם שיקספיר.