פלשתינאית

צוות שחקנים, במאי, מפיק וצלם מצלמים דרמה טלוויזיונית בשם "מגדה". סיפור הסרט: מגדה היא סטודנטית פלסטינית באוניברסיטה ישראלית, בתחילת שנות השמונים, על רקע מלחמת לבנון הראשונה ותנועת כך של כהנא. היא וחברה עדנאן מעלים מופע סאטירי אנטי-ציוני על במת חגיגות יום העצמאות של האוניברסיטה. מגדה חוטפת מכות מחבורת בריונים ימנים קיצוניים (בטח ליברמן היה אחד מצעירי כך אז...), עדנאן בורח. מי ששם עין עליה, עוד לפני המופע, הוא במאי סרטים בריטי בשם רודני. למחרת אחד הפאשיסטים הצעירים מגיע אל מגדה הביתה, כדי להחזיר לה את תעודת הזהות שלה. הוא מסיע אותה לבית החולים, אכול רגשי אשם, ובמשך הזמן שהוא סועד אותה שם, יום יום, הם מתאהבים. אחרי שהם כבר גרים יחד, והיא בהריון ממנו, החברים לשעבר של דוד, פורצים לדירה ותוקפים את שניהם וגורמים להפלת התינוק. לאחר טראומה זו בורחת מגדה מהארץ ומגיע לרודני בלונדון, אך גם שם היא הולכת לאיבוד.
זהו סיפור הסרט.
בתחילת המחזה כתוב: "העלילה מתרחשת במשך יממה אחת בה מצולם המחזה מתחילתו ועד סופו בהפקה
דלת אמצעים. התנאים: לחץ זמן, והכרח לסיים את הצילומים עד לבוקר המחרת..."
בעצם היחסים באולפן חשובים יותר מאשר הסרט עצמו, ולא לאט הם משתלטים על הסרט לגמרי. למשל: את תסריט הסרט כתבו בנש וסמירה יחד. סמירה היא שחקנית פלסטינית צעירה, בת דמותה של מגדה, והסיפור של מגדה הוא בעצם הסיפור של סמירה. בנש הוא במאי הסרט, שגם משחק את רודני הבמאי בתוך הסרט. אבל סמירה לא משחקת את עצמה, אלא דליה, שחקנית מנוסה, שגם מנהלת רומן עם בנש הנשוי. וכך יותר ויותר הכל מסתבך.
"הפלסטינאית" נכתב עבור תיאטרון חיפה בשנות השמונים, אבל הוא אקטואלי, כאילו נכתב רק אתמול. הוא מחזה מורכב מאוד ודורש צפיה של לפחות פעמיים, כדי שצופה הדיוט יוכל לפענח אותו ולו בחלקו. יש בכך אולי חסרון, אך אין ספק שהוא מהנה גם בצפיה ראשונה. מהנה לראות קבוצת שחקנים במהלך צילומים על סרט, שהרי תמיד מסקרן אותנו להציץ מאחורי הקלעים. אך סובול איננו מחזאי מתחיל, והוא מכניס במחזה זה אמירות פילוסופיות עמוקות לגבי האדם ככזה, לא משנה אם הוא יהודי או ערבי, שחקן, במאי או צופה, גבר או אשה.