מקום ההתרחשות: טרקלין מראות ענק בבית ב-Schwarzspanierstrasse 15 בווינה. המראות בופכות לשמשות שקופות בהארה אחרוית.
זו הדירה, בה מת המלחין בטהובן. השמשות הוא רעיון של גדליה בסר הבמאי של ההפקה הראשונה. הדירה מוזנחת וריקה זה שנים. פאר ובלייה משמשים בה בערבוביה. חפצים ורהיטים מכוסים יריעות לבנות. הדירה הזאת היא כל מקום שבראשו של אוטו, כמו שהוא אומר בסוף התמונה הראשונה במערכה השניה: "אני מין בית שהתריסים בו מוגפים לנצח. השמש זורחת על הבית, מחממת מבחוץ, אבל שום חלון לא נפתח, שום קרן אור אינה חודרת. מר ועגום, הוא מסרב להיפתח לאור." בהוראות הבמה כתוב: "חילופי המקומות ייעשו ללא הזזת רהיטים וללא מעברי חושך."
הזמן הריאלי הוא הלילה שבין ה-3 ל-4 באוקטובר 1903. והזמן הפנימי של המחזה מילדותו המוקדמת לעד אותו ערב, אבל לווא דווקא בסדר כרונולוגי.
תחילה שומעים יריה, אחרי זה שומעים אנשים מאחורי הדלת, דוחפים אותה במאמץ רב, והיא נפתחת "כדי חריץ של שני סנטימטר. קרן אור חדה חודרת מבעד לחריץ." לחדר נכנסים אוטו (בן 23) ואדלה השוערת, ששמה דומה מאוד לשמה של אמו של אוטו (אדלייד), ובהפקה המקורית היא גם שוחקה על-ידי אותה שחקנית (ליאורה ריבלין). הוא משביע אותה לא להכניס עד מחר בבוקר אף אחד, וגם משלם לה מראש. אבל היא טיפשה מדי כדי לדעת, שהוא ייתאבד. היא גם לא מבינה, שהוא בעצם בודק, דרך האיסור שלו, את סדרי העולם, ורוצה לדעת האם הגברים שיירצו לבוא אליו, יצליחו לעבור את מחסום האישה.
התמונה השניה מחזירה אותנו שישה חודשים אחורה, ליער ליד אחוזתו של טיץ, לשם הזמין הפרופסור את שלושת הסטודנטים היהודיים שלו: אוטו ויינינגר, קלרה וברגר. אוטו, שזה עתה נעל הדלת אחרי השוערת, מביט בתמונה תחילה מהצד, אבל אחרי זה הוא "נכנס ליער" ומתעמת עם ההשקפה הליברלית של טיץ, ועם זו הציונית של קלרה, והוא מציג השקפה שלישית: אנטישמית. כולם מזועזעים מהשנאה העצמית של אוטו, ברגר מנסה בתמונה אחרת שלכנע את אוטו ללכת לפרויד לטיפול נפשי. באותו זמן נוצרת דמות חדשה מתוך קיר המראות: הכפיל. הוא משוחק על-ידי אישה, גם זה רעיון של בסר הבמאי בהפקה הראשונה. הכפיל מנסה להמריץ, לאתגר ולהתגרות. הפגישה עם פרויד היא תבוסה נוראית עבור אוטו, כי למעשה אוטו בא לשם כדי לשכנע את פרויד בהשקפותיו על נשיות וגבריות, ועל יהדות ואריות.
המערכה השניה נפתחת עם נסיון של קלרה להחזיר את אוטו לשפיות ולזרועותיה ולשכנע אותו לעלות לארץ ישראל איתה, אבל הוא נגעל ממנה, כי היא התגלמות הנשיות. מצבו של אוטו מתדרדר, ברגר, חברו הטוב ביותר, מגלה שאוטו חושב על התאבדות. הוא מצליח להניא אותו מכך רק על –ידי ההבטחה, שהוא לא ייגלה לאיש.
אוטו כותב עכשיו את הדוקטוראט שלו, עם התיזות שלו, שיצאו בספר "מין ואופי" והפכו אותו לפורסם אחרי מותו. התיזות האלה קיצוניות באנטישמיות שלהם ובשנאת הנשים שלהם, זו הסיבה, שהיטלר אמר, שוויינינגר הוא היהודי היחידי, שהוא רוכש לו כבוד. אבל מישהו מפריע לו. תחילה הוא מציג את עצמו כסטרינדברג, המחזאי השוודי, זו כמובן מחווה של סובול ל"מחזה חלום" שלו, כי גם מחזה זה הוא בסגנון מחזה חלום, על אף שהוא מבוסס על דמות היסטורית. אבל אחר-כף מתגלה, שזו מסכה, ומתחת למסכה מסתתר מוביוס המבקר החריף, וגם זו מסכה, ומתחתה: טיץ המבוגר והמיושב, אבל הוא לא מצליח לשכנע את אוטו להרפות ולקבל את עצמו. כשהוא כבר רוצה לירות בעצמו, נכנסים ממש לפני הסוף זוג קבצנים, שהם למעשה קלרה וברגר, והכפיל מצליף בהם בשוט, ואז: 'תוך כדי דבריו של אוטו מתחוללת מטמורפוזה בקלרה ובברגר: הם משילים מעליהם את סמרטוטי-הפליטים והופכים לנגד עיניינו לשני צעירים זקופי-קומה, בריאים, "אריים".' זו דרכה של יהדות אירופה, דרך השוט של היטלר-אוטו-הכפיל, היא מקבלת את איפיוני התליין, וכשבריקוד אחרון עם הכפיל שניהם מתפשטים ומתגלה החזה הנשי של הכפיל, אוטו מגיע לשיא השנאה העצמית שלו ויורה לעצמו ליד הלב.
המחזה מבוסס על עובדות היסטוריות: אוטו ויינינגר היה גאון יהודי, שהתאבד בגיל 23. סובול שמע עליו בעבודתו על "ליל העשרים", כי שמו של ויינינגר היה בפי כל אצל החלוצים של שנות העשרה והעשרים.