"התפסן בשדה השיפון" - הקשר בין שם הספר לתוכנו

ניסיתי פה להסביר את הקשר בין שם הספר "התפסן בשדה השיפון" ולבין תוכנו המיוחד. מקווה שתהנו.
שיפון הוא אחד ממיני הדגנים (קיים לחם מיוחד: לחם שיפון). ואילו "התפסן" הוא אותו אדם, התופס את הילדים המתרוצצים בשדה ומונע מהם לנפול מעל לשפתו של צוק מוסתר – כך לפי דמיונותיו של הולדן קולפילד. הולדן מטייל בשעת הצהרים של יום ראשון ורואה משפחה ענייה קטנה, המורכבת מזוג הורים מגונדרים כפי יכולתם, שזה עתה יצאו מכנסייה, ומילד קטן, הרחוק מתשומת ליבם והשקוע בעצמו ובשיר שהוא מפזם. הילד הולך על הכביש, שמח וטוב לב, והוריו אפילו לא שמים לב לחריקות הבלמים של המכוניות, שכמעט פוגעות בו. השיר, שהילד שר לעצמו הוא שיר של המשורר, רוברט ברנס – המשורר הסקוטי הלאומי מסוף המאה השמונה עשרה – עובדה שאינה ידועה להולדן, כשם שהוא אינו שם לב לכך שהילד משבש את מילות השיר ושר: "אם אדם תופס אדם קרב בשדה השיפון" במקום לשיר: " אם אדם פוגש אדם קרב בשדה השיפון". את המידע המדויק, כמו גם את שם המשורר, מוסרת להולדן אחותו הפיקחית הקטנה פיבי. הטעות בפועל : "תופס" במקום "פוגש" מאפשרת לקולפילד לבנות מגדל שלם של דמיונות.
"איך שלא יהיה, אני מדמיין לי כל הזמן המון ילדים קטנים משחקים איזה משחק בשדה גדול של שיפון וכל זה. אלפי ילדים קטנים, ואין שם אף אחד – אף אחד מבוגר, זאת אומרת, חוץ ממני. ואני עומד על הקצה של איזה שהוא צוק כזה. ומה שאני צריך לעשות זה לתפוס כל אחד אם הוא הולך לעוף מהצוק – זאת אומרת, אם הוא רץ ולא רואה לאן הוא רץ, אני צריך לצאת מאיזה שהוא מקום ולתפוס אותו. זה כל מה שהייתי עושה כך היום. פשוט להיות התפסן בשדה השיפון וכל זה. אני יודע שזה שגעוני. אבל זהו הדבר היחידי שבאמת הייתי רוצה להיות. אני יודע שזה שגעוני."
מה שהולדן באמת רוצה לעשות הוא להישאר לנצח בעולם הילדות, וכמו פיטר פן לא לנטוש אותו לעולם. לא רק זאת, אלא להיות התפסן בשדה השיפון, כלומר באופן אלגורי – זה המונע משאר הילדים לנפול אף הם לתוך קדרותו וסירובו של עולם המבוגרים. הספר כולו רווי נפילות וכמעט נפילות. המרומים סימלו את ההתעלות, והמעמקים ושאול תחתיות את מקום מושבו של השטן והחוטאים בצוותא. לפי האמונה הנוצרית, היה השטן מלאך כאחד המלאכים, וברגע של מרד הצהיר כלפי האל, או שמא רק העלה זאת במחשבתו את רעיון הסירוב: "לא אשרת!". מיד נפל השטן ביחד עם שליש מצבא השמים לשאול והפך שם למשרתו של האפל של האל.
החטא הקדמון והגירוש מגן העדן האבוד נתפס אף הוא כנפילה. אך הנפילה הסימבולית של הולדן קולפילד מתחילת הסיפור ועד לסופו איננה דתית, אלא כאמור, הנפילה שממנה הוא חושש ביותר – מעולם הילדות אל עולם המבוגרים הבלתי רצוי והבלתי נמנע. הולדן גם ננזף בידי מקורביו לא מעט, על כך שהוא ילדותי, ועל כך שהחיים הם משחק, שצריך לשחק אותו לפי החוקים, כדבריו של מורהו הקשיש להיסטוריה, ספנסר. דרך החשיבה שלו ויכולת השיפוט שלו הן מוגבלות ביותר. חוסר הסבלנות והסובלנות שלו לחולשות של אחרים, למראם, לריחות, לרעשים הם ילדותיים. הולדן גם מתקשר יפה עם ילדים קטנים, והם קרובים לליבו, משום שאינם מאיימים עליו כנערים המתבגרים, ה"בוגדים" בו והמצטרפים בחיפזון וברצון לעולם המבוגרים מעורר הסלידה.
תוכניותיו לעתיד הן מעורפלות וילדותיות. לברוח למערב ארצות הברית עם מאה ושמונים דולר. הולדן בן השבע עשרה לעומת זאת – המספר את אותה "אודיסאה" בת שלושה ימים, הוא כבר הולדן אחר, שהציב כף רגל אחת משלו בעולם המבוגרים, ושפחד הנפילה הרפה ממנו כבר כמעט לגמרי. אנו יכולים לראות, שהוא צפוי להיות משוחרר מהמוסד בתוך כחודש, וכנראה, נמצא בסופו של תהליך הבראה מלא.
בעיניו של הולדן, או שיהיה קשר ידידות ואהבה רוחני נעלה בין בחור ובחורה, או שלא יהיה קשר בכלל. במילים אחרות, להוציא נושא ההופעה החיצונית בצוותא כמקור לגאווה רכושנית ("עוד כיבוש") והתשוקה המינית אין לנערים כסטרדלטר כל עניין אמיתי בבנות המין השני – במה "שיש בקנקן", ולא רק ב"קנקן" עצמו.
הולדן הוא מיזנטרופ, שונא אדם, ומפריעים לו מעשים קטנים של אנשים, הליכותיהם, ריחותיהם ונוכחותם בכלל. במקביל הוא מפתח מעין אידיאליזם משלו. אנו רואים, כיצד הוא דואג לילדים הקטנים. עוזר לילדה קטנה בפארק לקשור את הסקטים. הוא רוצה להיות האל השומר על הילדים הקטנים, התפסן בשדה השיפון. כך הוא יוצר לעצמו מפלט מהמיזנטרופיות שלו, משנאת האדם – על ידי כך שהוא מבדיל בין עולם המבוגרים לעולם הילדים ומשייך את עצמו לזה האחרון, וכך מנסה לא לנתק קשר לחלוטין עם החברה האנושית ולהיהפך למתבודד מנוכר מושלם.
להולדן הגלמוד, הנע ונד בחוצות הכרך שלושה ימים, מהווים רק הילדים הקטנים מקור של חום ומפלט. אנו רואים, שהסיבה הישירה לכך שאין הוא בורח לבסוף בניגוד לתוכניתו המוקדמת הנה היחס החם והמסור של אחותו הקטנה פיבי. הולדן בן השבע עשרה, הסוקר את ההתרחשות באותם שלושה ימים, הוא כבר הולדן, המודע לכך שעליו להתבגר, ושלא יוכל לכהן כתפסן בשדה השיפון.לסיכום, שנאת המציאות כפי שהוא ובני האדם המאכלסים אותה והניסיון הנואש להיאחז בעולם הילדות והתום הנשמט ממנו – הם הגורמים להולדן לשקוע בדמיונות ולפתח על סמך טעות מילולית במילות השיר שאותו הוא שומע באקראי – את אותה התמונה הבדיונית של התפסן בשדה השיפון: מעין מציל, אך לא על שפת הים, אלא בשדה הדגן שבו חבוי צוק נישא, העלול לסכן את הילדים הקטנים שלא יבחינו בו. האידיאליזם הבלתי מעשי הזה מסמל את הפחד להתבגר ואת החשש לאבד את הבתוליות הן של הגוף והן של המחשבה והן של ראיית העולם. הולדן מפחד לגלות משהו נורא הן על עצמו והן על העולם שמסביבו בתהליך ההתבגרות שממנו הוא מנסה לשווא להתחמק.