הדרך \
קורמאק מקארתי כשקניתי את הספר "
הדרך", חשבתי שקניתי ספר ללא אריזת מתנה, אך למעשה קיבלתי צרור דפים של ספרות משובחת
העטויה הצטיינויות מכל צדדיה. אז אולי השבחים על גב הספר קצת מוגזמים, אבל הספר אכן עומד בציפיות שמציבים לו. ספרו של מקארתי הוא רומן פוסט אפוקליפטי משובח, מרגש וסוחף, שמצליח לרגש למרות העובדה שההתרחשויות בו הן מעטות. ועם כל השבחים האלו, ספק אם בלעדיהם הייתי קונה את הספר, ומפספס חוויה ספרותית חזקה שכזו.
פריט המידע הברור היחיד שיש בסיפור הוא שהוא מתרחש באמריקה. אבא ובן, שמותיהם חסויים, מתהלכים בכבישים. נראה כאילו הם היחידים בעולם, הסיבה לכך לא ברורה (פיגוע גרעיני?). איתם כמה בגדים מרופטים, אקדח ושני כדורים טעונים בו. רק לאחר קריאת הספר שמתי לב לאירוניה שבכך – שני כדורים, אחד לכל אחד – אבל הרצון לגונן על ילדו מאט את האבא מלעשות מעשים פזיזים. הם מהלכים בכבישים, מנסים לשרוד, נעים לעבר הים – ומה מחכה להם שם, הם לא יודעים.
הספר מתואר ברצינות תהומית, המילים 'אפר' 'עפר' ו'אפור' מופיעות כמעט בכל עמוד, ובכל זאת מקארתי מצליח לתאר את ההריסות והעצב הזה בצורה מעוררת אהדה. התיאורים בו עמוסים מטאפורות, ולעיתים גם גורמים לאיבוד הריכוז; אני דווקא מצאתי עצמי מחכה בשקיקה לדיאלוגים, העמוסים פניני לשון מרגשות. בספרו מקארתי לא מביע דעה; משפטים כמו "איזו הפתעה!" או "הוא התרגש עד עמקי נשמתו" בטח לא תמצאו כאן. אבל השלווה שבה מתואר הסיפור, הקצת מחריד למען האמת, היא שמושכת את הקורא אליו. למעשה, בימים שלאחר קריאת הספר התנהגותי השתנתה לגמרי. פתאום נעלמו הקיטורים, קריאות ה"לא נוח לי" ו"זה לא טעים" נעלמו. אחרי שהייתי נוכח לסיפור קשה שכזה, כלום לא נותר לי לעשות חוץ מלהודות לאלוהים על מה שנתן לי.
"זה כאב, נכון? אמר הילד.
כן. זה כאב.
אתה ממש אמיץ?
רק אמיץ בינוני.
מה הדבר הכי אמיץ שעשית?
הוא ירק ליחה דמית על הכביש. קמתי הבוקר, אמר.
באמת?
לא. אל תקשיב לי. קדימה, בוא נלך."
הדרך /
קורמאק מקארתי, הוצאת מודן - סדרה לספרות יפה, שנת הוצאה 2009, 208 עמודים.