עדן הוא עוד אחד מספריה המצליחים של יעל הדיה. אהבתי מאד את הקודמים, בייחוד את "תאונות", אבל ספרה הנוכחי, שנקרא באחת, מעייף
משהו באריכותו, במעין עודף מלל חסר מנוחה שלו, של דמויותיו, של תיאוריו, הגם שחלקם אותנטיים ונוגעים.
אבל אין להתעלם מהיכולות של הדיה להישיר מבט , וכמו במקרוסקופ, להבחין ולאבחן, כאשר היא מתמקדת ביחסים במשפחה ובזוגיות.
המכאיבים בישירותם הם תיאורי היחסים בין אמהות ובנות, אחד ממוקדי הספר, דבר שנעשה – למרות מלאכותיות מסוימת, כגון בהקבלת ה"תחיה מן המתים" של בת לעומת לידתה – והדיה מפליאה לעשות, למשל, בתיאור הסבתא החולנית, העייפה שנאלצת לטפל יום אחד בנכדיה, המשגעים אותה, והיא נזכרת באפיזודה קטנה וקשה, מן העבר, והמאפיינת יחסי הורים –
ילדים היום. בקטע מתוארת בתה, בילדותה, זמן מה לאחר שקנתה לה שלגון. שתיהן הולכות יחד, ביום שרב, לאחר קניות, והנה האם מבקשת מבתה טעימה קלה מהשלגון, הדרך הביתה עוד לפניהן, היא צמאה ואין להן מים. והבת מסרבת בתקיפות. (זה שלי, וגו').
וזה הסמפטום: ילדים אינם תופסים את הוריהם כבני אדם, כבני אנוש. הורים הם מהות, ממנה שואבים, מוצצים את הלשד. לא "מגיע" להם לחיות וליהנות. הם רק מקור לטוב שאפשר לקבל.
עוד מקום בו הספר מתעלה על עצמו הוא בשיאה של בחינת יחסי זוג פרוד אבל שלא ייפרד, כשברגע אינטימי מסוים, הבעל מבין מהי הבעיה עם אשתו. ברגע אינטימי מאד הוא חש, שהיא בעצם מתנהלת רק לעצמה, ועם עצמה. היא בתוך עצמה. נחמדה ככל שתהיה, נאה, חכמה, פעילה, הכול טוב ויפה אבל, באבחה אחת הוא מפטיר: "אוטיסטית". וזו הסיבה שאיננה מסוגלת לזוגיות של ממש.
הדיה קצת "מקלקלת" שם, בתיאור אותו זוג, משום שאת בן הזוג היא מעצבת כאדם שהוא בנזוג טוב, אבל בעצם הוא "בורח מעצמו" אל תוך הזוגיות. וזה, בעולם הבדוי המתואר בספר, מתעתע. דחילק, תחליטי – אם
זוגיות היא המוקד – מדוע לבנות בןזוג "טוב" הבורח מעצמו? שהרי יוצא מכאן, שאלה מוכשרים יותר לזוגיות, ולא מי שחי בשלום עם עצמו... ממה שהבנתי בחיי, דוקא ההיפך נכון...
הדיה "קופצת" בין תודעות, הפרקים נתנים, לסירוגין, כל אחד מפי דמות אחרת, כמו רשומון, או כמודל "המאהב" הישן והטוב של א"ב יהושע. זה אינו גורע מהאותנטיות של המבט, אמנם מסרבל בהתחלה, אבל זורם בהמשך.
הזירה הפוליטית והבקורת החברתית נוכחים גם הם ב"עדן". תיאור הפרוייקט ההזוי של עזרה הדדית השל ישראלים ופלסטינים הוא לעילא, ועם "פאנצ' ליין" הומוריסטי, של הפונה הערבי הבודד המחפש בובת ברבי בן אבל מסרב להשאיר מספר טלפון. אבל אחדל, שלא אגלה הכול.
מומלץ למרות הדברנות , האריכות וחוסר המנוחה שהספר משרה.
.