"עיין ערך אהבה"

הספר העוסק בשואה ובדרך לא ממש עקיפה, גם בשואה הפרטית שלנו שאין בה גדרות או מחיצות או תאי גזים, אבל יש בה נפשות עכורות העומדות על סף תהום.
את הכאוטיות הזו יצרו אנשים. בני אדם שבמטמורפוזה בלתי נראית הפכו למפלצות.
בחלקו הריאליסטי הראשון של הספר, נתוודע למומיק, בן לניצולי שואה, הסוחב על גבו הילדותי את פחידהם, חרדותיהם, וחוסר האמון בבני אדם של הוריו. מומיק מבין ומפרש את המילה "נאצי" כחיה מפלצתית שהוא צריך להילחם בה לבדו. הזוועה השמורה לנו כקוראים היא העובדה שהחיה הנאצית, כידוע לנו, אינה חיה כלל, אלא אדם כמונו, בשר ודם בעל תשוקות ויסורים וחרדות שאנו יכולים להכיל גם בעצמנו ובתוכנו אנו, ולהבינם אצל האחר המכונה "חיה". 
מומיק הילד מחליט להילחם בחיה בעצמו, מומיק לא יילחם לא בחיה ממשית ואף לא בנאצים עצמם, אלא ברגשות של הוריו דווקא, בחוסר היכולת שלהם להאמין באדם, וביכולתו שלו, לחמול ולרחם ולאהוב עדיין. מומיק אם כן, נלחם בחיה הנמצאת בתוכו וקורעת אותו לגזרים, כמו גם בזו שמצויה בתוך הוריו ואינה רוצה לצאת עוד, כדיבוק משתק לאחר שלחשה להוריו שאנשים מסוגלים למעשים המטורפים והאכזריים ביותר, ושבכל אדם עשויה לצמוח אותה מפלצת מחרידה.
מומיק כולא בתוך מרתף ביתו חתול משוגע וחיות נוספות. החתול ושאר החיות השבויות הופכות מיום ליום למשוגעות יותר, רצחניות, מפלצתיות בדיוק כמו החיה הנאצית, או אולי דווקא כמו קרובנותיה?
מומיק רוצה לשחרר את החתול אבל מפחד ממנו, מהשיגעון שלו, עד שאט אט הופך מומיק לשבוי עצמו של אותו חתול משוגע.
עמ' 84:   "מתוך הרגל ועייפות ורשלנות נעשה שותף פעולה לאלה המחזיקים ידיהם סביבו.
(מומיק השבוי בידי זוועות הוריו והחרדות שלהםהופך להיות במקום שובה החיות לשבוי שלהן) ולבסוף התקיימה החיה ממש בתוכו והוא הפל לחיה שחיפש. מומיק מוביל את ניצולי השואה הקשישים בדימיונו אל המרתף, שם הוא מבין שהחיה קיימת גם בתוכו, שהוא לא רק שבוי אלא גם השובה, שקל מאוד לאדם להפוך לשובה, כמו במטה של קדם, וקל מאוד להפוך גם לשבוי של עצמך כשובה.
כמה קל למעשה לאהוב ולחמול שיטנה. זוהי למעשה הקיצוניות השנייה והמסוכנת מאוד של אותו מטבע. הכוונות כמו כוונותיו של מומיק היו טובות, אבל בעל כורחו מצא עצמו בתפקיד המפללצת. הפחד מן המפלצת כל כך גדול עד שעל מנת להתגברעל הפחד הוא היה חייב להטמיע את המפלצת בתוכו, ואולי אף להפוך לאחד כזו. בסיום חלק זה צועק מומיק צעקה גדולה, צעקה שמגיע מתוכו, כשבמרתף נמצא סבו שחזר מן השואה, הסופר וסרמן וניצולי שואה אחרים שמומיק עורך להם טיול קטן ומזעזע בין מוצגים מעוררי טריגר.
חלקו השני של הסיפור עוסק בברונו שלא נהרג בשואה אלא הפך לדג סלומון והתמזג עם אהבת הים. הים בסיפור זה נתפסת כאישה פראית, קלת דעת אבל אוהבת. בתחילת חלק זה פוגש ברונו בצעקה של מונק. הוא גוחן אל הציור ומנשק את הפה הפעור, הסובל. צעקה זו, שאין ברונו מסוגל לצעוק בעצמו, מקבילה לאותה צעקת ילד, שאיבד את אמונו באדם ובעולם של מומיק הילד.
חלק זה מופסק מדי פעם בתיאור חייו של מומיק כאדם בוגר, הנע בין שתי נשים שאינו מסוגל לתת בהן את אמונו, משום שאמונו באדם אבד לו בילדותו: עמ' 95: "מומיק - איך אפשר להמשיך לחיות בעולם הזה ולהאמין בבני אדם, אחרי שיודעים את כל הדברים האלו?" ואיילה אהובתו משיבה לו: "שאל את סבא שלך".
החלק השני מתועד על ידי מומיק שהוא כבר סופר בוגר, הנעזר בדמיונו על מנת להיוושע. בחלק זה, וסרמן סבו של מומיק, מספר למפקד מחנה נאצי, נייגל, סיפור על ילדי הלב המנסים, בניגוד לספריו האחרים, להילחם בנאצים
(כפי שניסה הילד מומיק ונכשל). וסרמן הסב בניגוד למומיק, הוא אדם בעל מצפון, הומניסט נאיבי, המאמין באדם עד יומו האחרון. הוא מגלה במפקד המחנה הנאצי רגשות אמיתיים ומתגאה בכך,כאילו ניצח אותו על כך. כאילו להוכיח בכך שגם לנאצי הזה יש חיים. וזהו הדבר המפלצתי ביותר, הידיעה שהנאצי הזה הוא אדם כמו סבו של מומיק. היה הרבה יותר קל להאמין שהנאצי הוא מפלצת חסרת רגשות מימו הראשון ועד האחרון. הידיעה המזוויעה על כך שהנאצי הוא אדם, מרמזת על כך שייתכן ובכל אדם, מוסרי ככל שיהיה, מתחבאת החיה הנאצית.
נסיונו של מומיק, הילד והמבוגר להבין את פשר מעשיהם האכזריים של הנאצים, נכשל גם כאן.
החלק האחרון, הוא החלק הקשה של הסיפור, משום שהוא מתעד כמו באינציקלופדיה, רגשות, אנשים, כינויים. הערך אהבה מתחלף בערך מין, חמלה ורחמים שולחים את הקורא כל הזמן ומתזזים אותו מאחד לשני ולא מוכנים לקחת אחריות על הפירוש המילולי שלהן.
חלק אחרון זה הוא חלק שבו הדמיון חובר לייאוש, להבנה שגם הד