יגאל מאור, אלמן בן שבעים ותשע, מחליט
לעבור לדיור
מוגן.
אשתו ליזי, שנפטרה לא מזמן, היתה משתתפת
בסדנאות לכתיבה יוצרת ואף היתה נוהגת לכתוב שעות רבות מדי יום, אבל בפינוי הדירה
לקראת המעבר לדיור המוגן, מר מאור לא מוצא שום דבר מכתביה של אשתו, פרט למכתבים
שכתב לה, כנראה סופר, שחתם בראשי תיבות, כנראה בדויים: ב.פ, ובהם העיר לה על
כתיבתה.
בדיור המוגן הוא מוצא חברים חדשים ונוכח
לדעת שזו לא דרך שקטה ומשעממת להתקדם לעבר המוות המתקרב, אלא דווקא מקום בו נפתחות
לו הזדמנויות חדשות.
את החודשים הבאים הוא מבלה בנסיון לחפש
אחר כתבי אשתו האבודים ואחר זהותו של הסופר ב.פ., כשהסיפור משולב בסיפור יחסיו עם
משפחתו, שני בנים ובת, נכדיו והחברים החדשים שהוא מוצא בדיור המוגן, עד שלבסוף הוא
מגלה מה שמגלה על אשתו וכתביה.
את סוף הסיפור אספר רק לאחר הכוכבית (*)
כדי שמי שרוצה עדיין לקרוא את הספר, הנאתו לא תיפגם ויוכל לסיים את קריאת התקציר
הזה לפני הכוכבית. לפני כן הייתי בכל זאת ממליץ לקרוא את הספר, לא בגלל הסיפור
שהוא מרתק בפני עצמו, אלא בעיקר בגלל הסופר והשפה. הסופר בן מעל לשמונים בכתבו את
הספר, אינו גולש לעברית המקובלת היום בכתיבת הספרים והוא מקפיד על עברית מצוחצחת,
תקנית ונקייה, המשולבת בחכמת חיים של אדם שראה הרבה וכתב הרבה וחבל להפסיד זאת
ולהסתפק בקריאת התקציר בלבד.
(*) יגאל מאור מצליח לעלות לבסוף על
עקבותיו של הסופר ב.פ. שהוא הסופר הידוע שאול עין-דור. כשהוא קורא את ספרו האחרון
של עין-דור הוא פוגש בעלילה הדומה מאד לקורות חייה של אשתו ליזי בתקופת השואה. הוא
מנסה ליצור קשר עם הסופר אך הסופר מתחמק. לבסוף, מגיע הסופר עין-דור לדיור המוגן
של יגאל מאור, למחלקה הסיעודית, לאחר ארוע מוחי, שבעקבותיו הוא בקושי מצליח לתקשר.
צמודה אליו מזכירה אישית שמסדרת את כל כתביו בחדר עבודתו המבולגן, וחברתו של יגאל
מן הדיור המוגן מצליחה לדובב את המזכירה ולשמוע ממנה שהסופר כתב את ספרו האחרון על
סמך כתבים של תלמידתו לכתיבה יוצרת ושזה בעצם כמעט הספר שלה, ואחרי שהספר כל כך
הצליח, יותר מכל ספריו האחרים של הסופר, הוא התמהמה מלהודות על המקורות שלו וכעת
זה כבר מאוחר מדי. יגאל מסתפק בידיעה הזאת, שכתביה של אשתו בכל זאת זכו לתהודה,
הודפסו ונכתבו והוא מחליט שלא להמשיך ולעסוק בנושא.