השקרים האחרונים של הגוף

המון זמן שלא כתבתי המלצה על ספר שהמילים נעשו לי תוך כדי נע(א)למות,
" השקרים האחרונים של הגוף" גיל הראבן.  
 וזוהי אלינור  גיבורת הספר הזה, כתבת מצליחה, נשואה, אמא לשני בנים, מנהלת את חייה בשליטה ובאושר כך ניראה לכאורה.  ויש את הסוד הזה שאי אפשר היה לנסות ולדבר עליו גם כשנורא רצתה,
פעם מזמן בחדר מספר 22 בפנסיון ירושלמי יישן ששייך היה להוריה היה את הדוד הזה שישב וכתב מחקר על היטלר, הוא ביקש את הדממה, היא ואחותה ניסו מאוד לא להפריע אותה, את הדממה, היסטוריון היה הדוד מאמריקה והוא יושב וחוקר בחדר הזה בדממה על אטימות וחוזקה מטורפת ומזוויעה. אקספוזיציה מרמזת חזקה נורא, כך ראיתי את המוטיב  המוגש הזה בכתיבה. מרתיע מאוד /מסקרן מאוד. את מה שהיה שם היא שתקה שנים ארוכות עד אשר שיחת טלפון חשפה את  קולו של הדוד מאמריקה שוב וטלטלה את זיכרונותיה המתעוררים אל תוך החיים. אלינור  ואחותה הפכו חוות את הסוד הזה שוב מהתחלה. הכל נראה היה בלתי אפשרי עוד, המציאות הפכה למפריעה הנתק ממנה היה כמעט להכרחי  ואלינור חייבת הייתה לעשות את הדבר היחיד שמצאה על מנת להחזיר אל הימים את השליטה.  
הספר החזיר אותי לעצמי בלא מעט נקודות, הרבה פעמים צריכה הייתי לסגור את דפיו ולהסדיר נשימות, הראבן נוגעת ברוע הכי חזק שאפשר, אונס כמעט בלתי אפשרי לתפיסה, שנשאר בפנים 30 שנה ודרכו נעשים החיים באיזושהי צורה, וכן בחרתי להשתמש במילים  "באיזושהי צורה" כי לא באמת אפשר להבין ולעשות מהזיכרון הזה הגדרה וכי זה נגע לי בבקע חיים עמוק נורא, המספר על עד כמה לעיתים הפשטות הזאת של לחזור לחיים סדירים לעיתים מבחילה. 
חשבתי תוך קריאה על התופעה האנושית הזאת שיש בנו לעיתים, במקום לדבר על הרוע אנחנו מספרים את הטוב, כי מול רשעות ורוע אי אפשר לעמוד שוב מקרוב,  ונדמה לפעמים שזה אכן אפשרי לעשות את השתיקות ואת הלב לשאת לבד עם התחושות, אולי?
או עד אשר מתעורר  "האי אפשר עוד" 
ואני אחזור אל הארבן ואומר ספר נפלא, לי הוא נגע בנקודות שהיו להסתרה, כתיבה הכי ערפילית שנוצרה לצד ניסוח הכי חושפני שאפשר, תוך קריאה שאלתי את עצמי "איך אפשר?" מסתבר שאפשר! נשארתי עוד קצת עצובה ואף על פי, נחתי לקראת סופה של היצירה,
ומזמן אמרתי שאני כותבת רק על מה שאני אוהבת.  ואהבתי מאוד.   זהו ספרה ה- 13 של גיל הראבן.
קריאה מהנה
שלכם תמיד
שרית
    .