על מה ולמה אהבה? כולרה? על מנת להבין על שום מה, אתה מתבקש לדלות ממאגרי הזיכרון את אותה הראשונה בחייך שראויה להיחשב
ל"אהבה נכזבת". את אותה ניכזבות טהורה וכואבת. חשת חמיצות קלה? בחילה? זה בסדר! בסדר גמור וטבעי לחלוטין. גם הנשים רשאיות להיזכר כעת במאכזב הראשון שלהן, אבל זכרו שהספר נכתב בלשון זכר. מוח זכרי, התנהלות זכרית, אפילו מאצ'ואיזם דרום אמריקאי משהו. פאר היצירה שנרקחה במוחו ודמיונו של גרסייה
מארקס, גדול סופרי המאה ועשרים. חתן פרס נובל לספרות.
ובכן, בעוד אתה חוזר מחזיונות הניכזבות ומפייס עצמך בהווה מעודד, הרי שגיבור הרומן הזה פשוט לא מסוגל. אין סיכוי שהיא תצא לו מהראש, והיא באמת לא משה ממוחו לעולם. איום ונורא.
כשפלורנטינו אריסה בן העשרה התאהב בפרמינה דאסה הצעירה הוא לא שער בנפשו כי לא ייגמל מאהבה זו לנצח נצחים. בתום רומן נעורים ביניהם בעטה פרמינה את פלורנטינו מחייה ונישאה לאחר. לגבר "מתאים" יותר. "נכון" יותר. בעצמה הקימה משפחה וילדה ילדים ומילאה את חייה בכל טוב. מנגד, מאהבה הראשון והמנודה לא הצליח להשתקם לעולם. ללא משפחה, ללא בת זוג קבועה ללא אושר אמיתי – כך המשיך בחייו. פלורנטינו האומלל.
חמישים ואחת שנים ותשעה חודשים רק המתין, ייחל, קיווה לנס ולא פסק מלדמיין ולהיזכר בה. סצנה בלתי נשכחת ממחישה את הנחישות:
"ביום שראה פלורנטינו אריסה את פרמינה דאסה ברחבת הקתדרלה, והיא בחודש השישי להריונה ושולטת שליטה גמורה במצבה החדש... החליט החלטה נחושה לקנות לו שם והון כדי להיות ראוי לה. הוא לא נתן את דעתו כלל על הקושי שבעצם הדבר שהיא אשת איש, כי בו בזמן החליט... ומנוי וגמור היה עמו לחכות... אפילו עד קץ הימים" וכך היה...
הרומן נכתב על רקע התרבות הקאריבית הססגונית, ארץ רוויית מלחמות אזרחים ונבערות. מגפת הכולרה הייתה חשוכת מרפא ונפוצה. היא חוללה שמות בקרב בני האדם והפחד מהידבקות כינן בכולם.
סיום העלילה יכול להיחשב לאופטימי. הסבלנות לכאורה משתלמת וההתמדה יש לה תוצאות. בזקנותם חזרו פלורנטינו ופרמינה להתאחד. בעלה של זו נפטר ומשהייתה שוב חופשייה חזרה לאהבת נעוריה. בלויים ומרוטי אברים הם מתנים אהבה ואינם מאמינים כי מצויים שוב בסיטואציה קדמונית זו. לקרא ולבכות. האיחוד המיני לא הוליד איחוד רומנטי משום נסיבות טראגיות ומוות.
זהו סיפור האהבה הנוגע, המצמרר והפיוטי ביותר שעבר תחת ידי מאז ומעולם.
גבריאל גרסייה מארקס נולד ב 6 במרץ 1927 בעיירה אראקאטאקה בקולומביה. בשנת 1982 זכה בפרס נובל לספרות. סגנון כתיבתו הציורי, הפסאודו-ריאליסטי, הציורי, הגאוני, הופכים את מארקס לאחד מגדולי הסופרים שדרכו אי-פעם על כוכב הלכת שלנו. ספרי מופת נוספים שלו שתורגמו לעברית: "מאה שנים של בדידות", "כרוניקה של מוות ידוע מראש", "לחיות כדי לספר", "סתיו של פטריארך", "על אהבה ושדים אחרים" ועוד...