כל יום יותר קרובים

כל יום יותר קרובים – ארווין יאלום
עברית: מרים יחיל-וקס, הוצאת כנרת
צעירה הולכת לפסיכיאטר ומבקשת שיעזור לה עם הפחדים, החסימות והאושר שמתקשה לפרוץ אל תוך חייה. הפסיכיאטר, ד"ר ארווין יאלום – המוכר לקורא הישראלי היטב מספריו הקודמים, מסכים לקבל אותה אותה לטיפול מיוחד. בשבילו היא אתגר, לעזור לה היכן שכל המטפלים האחרים והסדנאות נכשלו.
כיוון שהמזומנים אינם שופעים בכיסה, הוא מסכים לטפל בה בחינם. אבל לא לגמרי בחינם – לאחר כל פגישה טיפולית, כל אחד מהם כותב את רשמיו ותחושותיו לגבי מה שקרה, ומדי חצי שנה, הם מחליפים ביניהם את הרשימות.
כך נולד הספר הזה – הצצה אמיתית וחודרת למערכת היחסים האינטימית ביותר שבנמצא, חשיפה נדירה של המתרחש בין מטפל לבין נפש מטופלו, וגם תיאור חוויותיו של המטפל עצמו. זוהי חגיגה אמיתית לכל ''מציצן'' מצוי שרוצה לדעת יותר על נפש האדם ולפתוח את אופקיו ב''חדירה'' לתובנות של אנשים אחרים.
גם ד"ר יאלום עצמו ''חוטא'' לעיתים בהתמוגגות מן האפשרות שניתנת לו, להיות כולו ''עם'' ו''בתוך'' עולמו של מישהו אחר: "...ואז פתאום שוב הייתי עם ג''יני, בעולם ערפילי, מעונן, מיסטי וקסום. כמה מושך כל זה, כמה הייתי רוצה לטייל לי קצת כה וכה בערפל הנעים הזה, אבל..." (עמ'' 37).
הבעיות שג''ני ביקשה לשחרר בטיפול – הן שהביאו את ד"ר יאלום לבקש ממנה לכתוב את חוויותיה מהפגישות. על ידי הכתיבה הזו, הוא מקווה שתוכל לחזור ולבטא את כישרונותיה ולחיות חיים שלמים יותר עם עצמה. הבעיות הקטנות האלה שלה חוזרות שוב ושוב, נראה שג''ני חגה סביבן במעלים סגורים ונשארת תקועה. "זה הדבר השופט הזה שבתוכי שלא הולך לשום מקום", היא כותבת, "שנשאר תמיד עם המחוג על האפס, רק מרטט קלות לשני הכיוונים כשאני זוכה לשבחים או לביקורת." (עמ'' 29).
במקום אחר היא כותבת: "יש לי הדימוי העצמי הזה של אחת שלא הולכת לשום מקום וגם בזה היא מתמהמהת" (עמ'' 193). על אותו מצב כותב ד"ר יאלום: "בקול דק ורפה המשיכה ג''יני להציג את עצמה כאישיות חסרת מנוע וכיוון. היא נמשכת אל ריקנות כמו מגנט, מוצצת אותה ויורקת אותה מולי. אפשר היה לחשוב ששום דבר בחייה אינו קיים מלבד האפסות". מצידו, הוא מנסה לחשוב על דרכים שבהן תפסיק לבדוק את עצמה: "ובסוף אמרתי לה בפשטות ''אילו רק יכולת להפסיק את עצמך''. היא הזכירה לי את מרבה הרגליים בסיפור הילדים אשר, כשהוא מתבקש לשים לב איך הוא הולך, מתבלבל ולא מצליח עוד להשתלט על מאה זוגות הרגליים שלו" (עמ'' 27)
במהלך הטיפול ג''יני אכן מפגינה יכולת כתיבה טובה. כשד"ר יאלום קורא את תיאורי הפגישות שלה הוא חש שהיא מיטיבה ממנו להתבטא, ושעולמה הפנימי והדימויים שלה עשירים ומעניינים. היא מצליחה להוציא מעצמה את החיובי שבה, שהרי היא מצהירה שהיא שייכת לאסכולת ''במבי'', זו הגורסת: אם אין לך משהו טוב להגיד אל תגיד כלום.
ואנו הנהנים העיקריים.

סקירות נוספות אודות כל יום יותר קרובים