הבית שעל שפת האגם – עדנה
אובריאן מאנגלית: תרצה גור-אריה, הוצאת הד ארצי וספריית מעריב
יש לספר הזה את כל הנתונים
להיות ספר מעניין. יש לו שם אקזוטי – הבית שעל שפת האגם. כריכתו נעימה למראה ולמגע, נושאו מעניין, ובנוסף על כל אלה כתבה אותו עדנה
אובריאן שספרה "נערה ירוקת עיניים" יישמר לנצח בזיכרוני לטובה מימי נעורי.
למרות כל אלה, הספר נותר חידתי משהו. יש בו ציפייה מופרזת מהקורא שישבור את הראש בכל קטע חדש כדי לקשר אותו לסיפור, או להבין מה מקומו שם בכלל. וקטעים חדשים יש בכל עמוד או שניים. עד שהצלחת להבין במה מדובר מתחיל קטע חדש לפענוח.
הבית שעל שפת האגם נשמע מעניין. מי לא היה רוצה לגור בבית שחצרו הפרטית מסתיימת באגם? אפילו
טרוריסט מיקרי שאיבד את פיאתו בחצר של איזה בית אחר. לבית המבודד שעל שפת האדם חודר איפוא טרוריסט ידוע. בעלת הבית נמצאת באותה שעה במיטתה. הוא מציג את עצמו למרות שהרבה ממנו אי אפשר לראות, הוא רעול פנים. ואז הוא מציג סידרת שאלות שסביר כי הקורא הממוצע היה מעוניין מאוד לקרוא את התשובות עליהן בצורה מסודרת.
חשוב לכתוב "בצורה מסודרת", שכן עד לאותו מעמד (עמ'' 65), הקורא כבר פחות או יותר יודע את התשובות, אבל במקוטע ובמרומז.
מה שהיה קל להבין הוא, שדיירת הבית הגיעה אליו לפני שנים, ככלה צעירה. לפני כן, היא הסתלקה מבית הוריה, היתה משרתת בברוקלין, התחתנה, וכבשה את הבית הגדול, אחרי שחצתה את האוקיינוס הלוך ושוב. לא היו אלה נישואי אהבה. ג''יימס בעלה, ואחיו מייק, היו בעלי הבית הגדול הם נותרו יתומים מהוריהם בגיל צעיר.
לכלה הצעירה הפריעו הרבה דברים בבית. קודם כל הגיס שלה, מייק. אך גם לאחר שנפטרה ממנו התברר לה שהיא משתוקקת להתפטר גם מבעלה השתיין והמעובר שברחמה.
וכך, לאחר סידרת השאלות ההיא ששואל הטרוריסט את זו השכובה במיטה, שהיא כנראה כבר קשישה, אנו מקבלים את רמז הרמזים, באמירה אחרת שלו: "רק אני והבורא כאן". ואפילו זה כנראה לא מדויק, מפני שאם הבורא היה שם איתה, כל הסיפור הזה היה נראה אחרת.