חיי נישואים

'חיי נישואים' של פוגל, שאזל לפני למעלה מחמישים שנה, הוא אחד מפסגות הפרוזה העברית המודרנית. רומאן וינאי, במסורת האוסטרית-גרמנית, שנכתב כמו במקרה עברית. אכן, זהו חריג בדרך המלך של הספרות העברית: אין הוא עוסק בפרובלמטיקה של היהודי או הישראלי, ואפשר שמשום כך לא חדר בזמנו למחזור הדם של הספרות העברית. הופעתו עתה, בנוסח חדש, יש בה כדי לקבוע את מקומו של פוגל כפרוזאקיון שחשיבותו אינה נופלת מחשיבותו כמשורר.
הסופר גורדוייל, האנטי-גיבור, נקלע ליסים מוזרים, סאדו-מאזוכיסטיים, עם אשתו הברונית תיאה, המתעללת בו, שוכבת ערב ערב עם ידידיו ושאר מזדמנים, מודיעה לו על בגידותיה וטורחת להטיעם לו שגם ילדם אינו בנו. גורדוייל דבק בקשר זה, ואינו נותן דעתו לאהבתה אליו של לוטי, ידידתו, עד שזו מתאבדת.
לאחר כניסה המתנהלת באיטיות מה, מתפתח הרומאן אל סופו הדרמאטי והקטסטרופה הבלתי נמנעת. זהו רומאן שגיבורו ממצה את העונג מן הסבל, אנאטומיה של חוויה מאזוכיסטית. אין בפרוזה העברית יצירה החושפת בקיצוניות רבה כל כך את הכפילות הבסיסית של הקיום האנושי כפי שזו נתפסת בפסיכואנליזה הווינאית: מתח בין מישורים נפשיים ההופך את האדם כביכול לשתי דמויות מנוכרות, המתעלמות זו מזו, ורק פה ושם מקיימות דיאלוג של יריבים.
מכאן, גורדוייל הפאסיבי, שרגליו גוררות אותו ימים ולילות ברחובות וינה, הפקר לכל רוח מצויה לעשות בו כרצונה, שאינו רואה ואינו מבין מה שגלוי לכל עין; ומכאן, ידיעה והבנה מלאות של המתרחש, עד ששום דבר אינו עשוי להפתיעו, ויותר מזה: כל מה שקורה קיים בו אפילו כידיעה מוקדמת, מראש. הפגישה הראשונה עם תיאה, עצם המבט הראשון, כבר הופכים לידיעה של כל מה שיבוא. הכל בא מבחוץ, אך גם הכל גלום בו עצמו. 'כל מה שלקחה... אוזנו, חדש היה לו, ובכל זאת היה הכל ישן, כשאוב מנבכי נשמתו'. וכך נע הרומאן בין הסטות ורציונליזציות מעלימות לבים פרוייקציות מתמשכות: רחובות וינה שהגיבור נודד בהם (פוגל גם דואג בסוף שלא יעבוד כדי שכל זמנו יוקדש לשיטוט) הופכים למונולוג פנימי, לזרם תודעה, וחייו הפנימיים לדיאלוג ב'שתי שפות'. וגם העובדה שהוא כמעט מכתיב מתוכו את המציאות אינה נמלטת מחותם הפאסיביות: אמנם 'אסונו ואושרו של כל אדם גלומים בו עצמו ואינם באים מבחוץ', אבל כל זה מוכתב בו בדטרמיניזם, במין גזירה קדומה, וגם מה שמפתיע וחדש כבר מצוי מראש כרישום קודם, חטוף.
יש בספר הישגים לשוניים-תיאוריים מבריקים, כמעט גנסיניים; פיתוח מעניין של טכניקת זרם-התודעה וסימוליזם מתון המזכיר את הסיפורים האירופיים של עגנון שנכתבו אחריו.