ריקודו של ג''ינגיס כהן – רומן גארי
מצרפתית: אתי בנימיני, הוצאת כנרת
מה יכול לעשות יהודי העומד עירום לפני כיתת יורים ליד בור שחפר עם יהודים אחרים?
מוישה כהן,
שחקן יהודי, הוכיח שיש עוד משהו שניתן לעשות לפני המוות הוודאי הקרוב. ממש לפני שהמפקד הגרמני עמד לצעוק "אש", צעד מוישה קדימה, נעמד לפני האחרים ועשה תנועה מגונה בידו כלפיהם. לפני שהחיילים הספיקו להתאושש מהמראה ומהחוצפה, הוא הסתובב, גבו אל מוציאיו להורג, התכופף כדי להבליט בפניהם את אחוריו, והמשפט האחרון שאמר בחייו היה: "קיש מיר..." (שקו לי...)
שנים אחר כך, כשאמרו על היהודים שהלכו אל מותם כמו כבשים בלי להחזיר מלחמה, מסתבר שהיה מי שניסה להחזיר מלחמה בנשק האחד שעמד לרשותו, נשק שלא עזר לו לשרוד, אך הועיל למחאה. הוא עשה זאת מתוך תחושה שאחוריו הם המראה הראוי לכל העולם התרבותי האדיש לרצח המיליונים. העולם הזה לא היה ראוי למשהו נאצל יותר מהמראה שהראה מוישה.
מתברר שהמשפט הזה שאמר ברוב חוצפה, בכל זאת לא היה האחרון בחייו – אולי בחייו הגשמיים אך לא בחיי נשמתו הנצחית. גופו מרוסס הכדורים התמוטט ונפל לתוך הבור, ביחד עם שאר בני דתו, אך נפשו יצאה חופשייה והתמקמה בנוחות בתוך הלא מודע של הקצין אשר נתן את הפקודה, ואשר שמו
שץ. למרות ההבטחה הגלומה בשמו, שפירושו ''
מתוק'' בגרמנית, דבר מתוק לא היה בו, או במעשיו, או בחייו.
וכך, ממקום מושבו החדש, מצליח מוישה
לערער את שלוותו של שץ ולהוציא אותו אט אט מדעתו. הוא מלמד את הגוי תרבות יהודית ואפילו את שפת היידיש, חוזר ומשמיע לו את צעקות האנשים ששץ אחראי למותם. כיאה לשחקן מלא יצירתיות, מנסה מוישה ככל יכולתו להפגין יצירתיות גם בשיטות ההתעללות שלו בקצין. שץ אינו סובל בשקט, הוא מנסה פסיכיאטרים, אשפוזים, כדורים, אפילו מכות חשמל, אך כל אלה לא עומדים לו לעזר בניסיונו לערער את הדיבוק היהודי.
עשרים שנה אחרי התקרית ההיא לנוכח הבור, שץ, אחוז הדיבוק, מפקח במשטרת גרמניה, מקבל משימה: לחקור הימצאן של מספר גדל והולך של גוויות אשר מבט של אושר נסוך על פניהן הקפואות. הוא מנסה לתפקד כראוי למעמדו ותפקידו, למרות ה''גורם'' המשגע הנלווה אליו. ואם לא די במצב המוזר המתואר עד כאן, הרי שהמשך הסיפור הופך להיות יותר ויותר מוזר, ככל שגארי מושך אותנו לתוך הפנטזיה הדמיונית שלו המורכבת ממשלים.
סקירות נוספות אודות ריקודו של ג''ינגיס כהן