קפקא על החוף

כריכתו האחורית של ספרו החדש של מורקמי מבטיחה "סיפור שדומה לחלום... גורם לנו להרגיש שאנו עצמנו חולמים אותו", ועבורי היו אלה המילים המדוייקות ביותר לתיאור רומן זה.
ספר המשתלשל כמו הזיה מרצדת - תמונות שונות ומוזרות, המאיימות לקרוע מעלינו את המציאות כפי שאנו מכירים אותה. חפצים שונים צצים ממקומות לא צפויים, דמויות שונות עולות וצצות בלי שברור האם שייכות הן לעולם החיים. כמו בחלום, אנו כמעט ''צופים'' בתמונה החיה אותה מתאר מורקמי בצורה כל כך עשירה, תוהים, האם ראינו אותה פעם, האם היא מציאות או שקר, או אולי סתם תעתוע?
עלילת הספר מזגזגת בין הסיפור המרכזי - נער בן 15 הבורח מאביו ומקללה הרובצת עליו, לבין סיפור מקביל - זקן פגוע מוח ומסעו המפותל. העלילה בנוייה כולה מנדבכים שונים של חידות, רמזים ומסתורין; לא כל החידות מגיעות לכלל פתרון, וסימני שאלה שונים מהדהדים עוד זמן רב בראש הקורא. עם זאת, הסיפור מרשים בהיותו רוקם, למרות הסיבוך הרב, יחידה אחת קשורה והדוקה של עלילה.
מורקמי יוצר תמונות רבות, דמויות שונות הנושאות על כתפיהן עולם שלם ועשיר משלהן,
דורש חיבורים השונים מצד הקורא לתיאום בין סיפורי המשנה - ועדיין נוצרת אצל הקורא תחושה של יצירה אחת שלמה ועשירה. לטעמי, אין מדובר בעניין מובן מאליו - לסיפור מעין זה פוטנציאל רב להיוותר כאוסף של עלילות פזורות וחסרות פשר (כך למשל חשתי לגבי ספר אחר של מורקמי - "דרומית לגבול, מערבית לשמש").
מורקמי מושך את סיפורו, כמו גם את קוראיו, עד לקצה גבול השפיות והמציאות. התכוננו לעולם של חרדה, הזיה ובלבול. עולם שעשוי להעלות אף בכם ספקות, לערער את עולמכם, להעלות תהיות - האם אכן היו דברים מעולם?...