שלושה סיפורי אהבה – יעל הדיה
הוצאת עם עובד שלושה סיפורי אהבה – כשמו כן הוא, השלושה סיפורים שנושאם העיקרי הוא קשרים ואהבה,
או הרצון לאהוב והמפגש שלו עם המציאות.
הסיפורים קריאים, מעניינים ומעוררים חשק לקרוא עוד. שלושתם נפתחים דווקא באירועים המאוחרים מבחינה כרונולוגית בסדר הסיפור, ומיד אחר כך הם חוזרים לתחילת סדר הדברים. כך שהפתעות גדולות – אין, למעט הסקרנות לדעת איך ימשיכו כל גיבורי הסיפורים, כולל הכלב, לחיות אחר כך, לאחר שהסיפור נגמר. הסיפור הראשון, "חיות מחמד", נכתב ממרומי מעמדו של סופר יודע-כל. כך אנו יודעים מה עובר בראש של האשה, של הגבר ובעיקר של הכלב, ואולי בגלל זה, האשה נקראת 'האשה', הגבר הוא 'הגבר' והכלב – 'כלב', עד שהגבר נאלץ לתת לו שם כדי שיהיה רשום בעירייה. רק אז, ומאוד במאומץ, הוא מעניק לו את השם הזמני: 'אלמוני'.
תחילת המעשה במסירת מספר הטלפון של הגבר לאשה, על ידי חברה-של-חברה. היא התקשרה אליו. הם קבעו
פגישה בבית קפה. הוא איחר ברבע שעה, ממש בכוונה. הוא ראה אותה מרחוק יושבת לבדה, כמעט אבודה, מעיפה מבטים עצבניים בדלת. היא מצאה חן בעיניו אבל הוא היה חייב להעניש אותה על כך שהתקשרה אליו.
כשהחזיר אותה הביתה, האשה לא הסכימה שהגבר יעלה איתה, אפילו לא לנס קפה. אבל אז נטפל אליהם גור כלבים מורעב. הכלבלב העקשן שינה את ההחלטה, והם עלו שלושתם ונשארו עד הבוקר. בבוקר, כששאלה האשה את הגבר אם יבוא שוב הוא ענה שהוא לא יודע. וזוהי תשובה סבירה בהתחשב בעובדה שהגבר עוד מעניש אותה על יוזמתה, ולא רוצה לחוש נקשר בקשר עימה. האשה לעומתו, חרדה מהבדידות וגם יודעת ש"הפגישות העיוורות תמיד הבטיחו משהו, ואף פעם לא קיימו."
בסיפור השני, "משחק האושר", מסבירה חברה מנוסה לגיבורת הסיפור איך צריך ללכוד אותם, את הגברים: "את
צריכה לשדר שטוב לך בחיים, אפילו ששתינו יודעות שלא. ואז, רק ברגע המתאים, וזה רגע שאין לו כללים, אז אל תשאלי אותי איך יודעים מתי הוא בא, רק אז להתחיל לפרוק את האומללות שלך, אבל במנות קטנות. לא בבת אחת... הם בורחים ממך כי הם קולטים שאת נורא חכמה ונורא עצובה. בשביל גברים, שכל ועצב זה שילוב קטלני... את מבינה? את צריכה להיות יותר רכה, קצת יותר חסרת אונים. אני יודעת שזה לא באופי שלך, אבל תנסי..." (עמ' 171-173).
אם זהו המצב, לא ייפלא שגיבורת הסיפור הראשון מתחילה לערוך מחקר יסודי על מערכות יחסים: "היא שאלה את החברות שלה – אלה שנראו לה נשואות באושר על ההתחלות: איך הן הכירו את הגברים, מה הן עשו, מה הן אמרו, מה הן לבשו, מה הן הרגישו – כאילו ביקשה מהן מתכון, מתעלמת מן הידיעה שעל פי המסורת של מסירת מתכונים, נוהגת הטבחית להשמיט תמיד איזה מרכיב סודי". (עמ' 48). זוהי כנראה הסיבה לכך ששלושת הסיפורים מסתיימים בחתונות של אחרים.