זו פעם ראשונה שאני קוראת ספר של בר אהרן, ידעתי עליו עוד הרבה לפני כמי שאוהבת לשוטט בין
תירגומים שונים, בין היתר תרגם אהרן את "התפוז המכני" מה שעשה אותי מעריכה בו ואותו עוד הרבה לפני שחוויתי אותו בקריאה. הספר "אליה - ספור אהבה" מגולל ימיו של גבר כריזמתי המנייד עצמו בין הארץ לניכר בין לימודים ועבודה, הספר מגולל את יחסו לחבריו, לחברה המשתנה עבורו על פי מקום מגוריו ובעיקר את מערכות היחסים עם נשותיו, אשר כולן נבנות תחת אותו געגוע מתמיד לאחת אותה אהב ואף פעם לא הבין בעבור מה,
אליה - סיפור אהבה
ואליה היתה האישה הכי לא נורמלית לצד הכי כן ואליה היתה האישה הכי סוערת לצד הכי לא מעמיקה ואליה היתה האישה שהכי אהבה אותו ואכשהו הכי לא נמצאת לידו ואליה היתה מערבבת בתוכה סבך כלכך עמוק שלא ניתן היה להתרה שהשאיר בו ובה בכל תקשרות ישנה וחדשה מגוון ענק של סימני שאלה.
עם אליה חווה בעיקר גיבורו של אהרן את חווית
הדחיה, מה שמחזק לאורך כל הספר את ההתנהגות האנושית האומרת שאנחנו נמשכים אל הדחיה, יש האומרים שחווית הדחיה מתחילה עוד בהיותינו ילדים הנידבקים לסינרה של אימנו וזו מבקשת אותנו לעיתים שנניח לה. המדהים הוא שכך הרגשתי תוך כדי קריאה, מן משהו המעיד על משיכה תמידית לצד רצון ללמוד להניח וללכת מן הסבך הזה הקושר וחדל באותו רגע כמעט.
את סיפור הרומן הזה מגולל אהרן בר במשפטים רצופים וארוכים כש - ו' החיבור מחברת ביינהם, משהו רצוף כזה שלעולם לא ניגמר זו ההרגשה בקריאה וזה יצר עבורי מתח וציפיה ושוב מתח ושוב ציפיה וכמעט ולא חוויתי הרגעה כלשהי בקריאה, כאילו והייתי בלונה-פארק ענקי, גלגל ענק הנוגע עד לנחיתה כמעט ושוב מעלה אותי, אל מן נסיקה מהירה.
עבורי חווית קריאה שונה ומרתקת
מאוד ממליצה להכנס אל תוכה
שלכם מכל הלב
שרית