שתהיי לי הסכין

שתהיי לי הסכין – דויד גרוסמן
הספריה החדשה גבר רואה אישה במקום ציבורי. היא לא שמה לב אליו, אבל משהו בו מניע אותו לברר את שמה וכתובתה, ואז הוא מתחיל לשלוח לה מכתבים. כתיבת המכתבים שלו נראית בתחילה יותר כמו תזמורת של איש אחד שהסתער על אשה שאפילו לא זוכרת שהוא היה שם.
הכמיהה הגדולה שלו היא למשהו אחר. חייו הרגילים והנוחים: עסק עצמאי, אשה וילד – אינם מספיקים, והוא שואף לחוות עוד משהו, לחטוף עוד כמה עוצמות רגשיות מהחיים. הוא מודה שהיה רוצה שיהיו לו עשר פרשיות יחסים שונות איתה, כדי שכל אחת מהן תדובב ותצעיק בו איש אחר לגמרי, איש שטרם מוכר לו.
חלק ממנו רוצה לפנות רק אליה, כמו איזו סטייה, כאשר אדם מוכרח לספר את הסיפור שלו דווקא לאדם מסוים ולא לאף אחד אחר. הוא מרגיש זאת כל כך חזק עד שהוא אפילו מסוגל לאתר במוחו את הנקודה שחזרה לחיים בזכותה. היא נמצאת מאחור, בצד שמאל, מאחורי האוזן. חשוב לא, ליאיר, שהקשר המיוחד הזה, ההולך ונבנה בינו לבין מרים, יישאר רק במלים כתובות. הוא לא מתקשר אליה אף פעם, כאילו עלול הקול לחורר את ההזיה שלהם, ואז המציאות כולה תזרום פנימה, סוחפת עימה את כל האספסוף, והנחשול האדיר הזה יכבה כל שביב.
איש אינו יודע על ההתכתבות האינטימית בין השניים, וכך הם משוחררים מהחוקיות השולטת בחיים בכלל וביחסים בין גברים ונשים בפרט. הם יכולים ליצור חוקים אחרים, מקום ושפה שמתאימים וטובים רק להם, כעין חיים סמויים שמחוץ לחיים. בזכות החוקיות הזו הם מתירים לעצמם להתערטל נפשית, מפני שאין בעצם שום דבר במציאות שמקשר ביניהם. כך, נוח להם לחשוף את הנשמה במופע חשיפה מילולי.
כשיאיר שיכור ממחשבות הוא מדמיין מצבים שבהם הם חורגים מעבר למילים ונמצאים יחדיו: "אבל רק שנינו היינו, ועוד לפני שהחלפנו מילה אחת, כבר היינו מלופפים בקורים של הסיפורים הנבדלים שלנו. לך יש סיפור משלך וגם לי, ומפליא להרגיש איך הם נארגים יחד בזריזות, כמו שסיפורים עושים תמיד. הרי לפעמים, בתוך רגע רגיל ברחוב, אפשר להרגיש איך הנשמה נקרעת מרוב שהיא נמתחת לתוך סיפור של מישהי שרק עברה. ולרוב הם גם נתלשים ומתים מיד, הסיפורים, בלי שהנוגעים בדבר ידעו בכלל מה איבדו, ונשאר רק כאב לב קל מאוד, שתיכף נמוג. שאצלי הוא יכול להימשך לפעמים עוד כמה שעות, כאילו עברתי איזו הפלה נפשית קטנה, דכדוך כזה, מות הסיפור".
לכתוב למישהו באינטנסיביות ולגלות את רחשי הנפש, זה דומה למעשה הכתיבה של ספר, בין כותב לקוראו הסמוי, למרות שעד למועד הקריאה שבו יקרא הקורא יעבור זמן ואז הכותב כבר יהיה במקום אחר. כך, כשיאיר קורא את מכתבה של מרים, הוא נמצא איתה, בתוך רגע שלה שחלף, שהרי היא כבר לא נמצאת בו. וכך יוצא שכל אחד מהם נאמן לרגעיו ה''נטושים'' של מישהו. העובדה שהקשר הזה מצליח, ברמה המילולית כמובן, רק מחזקת את הניסיון של יאיר לחפש נקודות דימיון בינו לבינה, כמו הדימיון שבין שני ספלים ששבורים בדיוק באותו מקום.
דימוי יפה זה, המופיע בתחילת הרומן, הוא כמו האקדח המופיע במערכה הראשונה במחזה כדי שאנו נדע כי מישהו בסופו ייפגע ממנו. עכשיו הקורא כבר יודע שהספל יאיר והספל מרים אינם שלמים, ועד סוף הקריאה הוא יחפש את מקומות השבר של שניהם, וגם ימצא – בעיקר את הכאב. לגרוסמן יש המילים הנכונות והנוגעות שהופכות את הסכין גם בנשמתנו.