סודו של נביל – איתי כוכבי
הוצאת גוונים
במערכון של הגשש יש תיאור ממצה על הספר "סיפור אהבה" שהפך לסרט מצליח: "זה
מתחיל מצחיק, באמצע התנגשות נגמר דרמה." על "סודו של נביל" אפשר לומר: זה מתחיל בעיר אויב, באמצע סיפור אהבה, בהמשך מתח ונגמר ב"רעידת אדמה בדרגה 7.6 שהחרידה את אזור סן פרנסיסקו." ההתחלה בעיר אויב,
רמאללה. הסיפור מגולל תיאור מבין, אנושי וחם של פרופ'' אימאן שהוריו נרצחו ע"י ישראלים ב-47. הוא היגר לארה"ב, למד, התחתן ונולדה עדילה. לאחר שאשתו האהובה נפטרה, הוא התחתן שוב ונולד וליד. הוא התגרש וחזר למולדתו עם ילדיו בהשפעת הראיס עראפת והתיישב ברמאללה, כדי להיות מעורב בסכסוך המתמשך עם ישראל ולעזור לבנו עמו במאבקם הצודק. לפחות שליש ספר אנו נחשפים לחיים הקשים ברמאללה. לא די בכך שזו עיר מוסלמית שגבר ואישה אינם יכולים להפגין או לבטא בה אהבה, או ללכת ולרחף, מפני שצריך להיזהר מבורות ביוב פתוחים, הרי שאי אפשר לדבר בה בחופשיות. לעולם לא ניתן לדעת מי פעיל חמאס או מסתערב, או משתף פעולה והיכן נמצא מכשיר ציטוט, ואלה מצויים בשפע בעיר. וגרוע מכך, אי אפשר לדעת מהיכן ומתי תתחיל ההתלקחות הבאה, היריות והנפגעים. אחר-כך מגיע סיפור אהבה בתנאים בלתי אפשריים. פצוע ירי נופל מטנדר, עדילה אוספת אותו לביתה מטפלת בו ואגב כך גם מתאהבת בו. הרומן ביניהם, מתואר במשפט שהוא מהיפים בספר, דווקא על כריכתו האחורית: "זהו סיפור של גבר ואשה המתאהבים בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון, מקום שבו התעלומה היא המארחת והאהבה היא האורחת." סיפור האהבה מדדה אל כמעט סופו בגלל שהפצוע איבד את זכרונו ואין לו מושג כלל מיהו. שכחה פתאומית היא מתכון ספרותי ידוע ליצירת סקרנות, תעלומה ומתח שבו העלילה יכולה לספוג הכול. בנוסף לכך הישראלים מחפשים אותו, וכל תושב רמאללה יודע כשהישראלים מחפשים מישהו זה סימן רע. הוא בטוח ייתפס במקרה הטוב חי לשנים רבות בכלא. ההתרחקות בין השניים מגיעה לשיאה הדרמטי לקראת הסוף. או אז הספר באמת הופך להיות מותח, עד כדי כך שהקורא מוכן להפגין סלחנות למשפטים מוזרים כמו "בינתיים ניפח הכיבוש הישראלי את שריריו", או "השב"כ הישראלי הגיע לכל חור". המתח נשמר כמעט עד הסוף ברעידת
האדמה או רעידת האוהבים. המשפט האחרון בספר על רעידת האדמה בסן פרנסיסקו, הזכיר לי סיפור נפלא ובלתי נשכח שמתחיל ברעידת האדמה בצ''ילה, שכתב היינריך פון קלייסט. אני אזכור תמיד את הזעזוע בצי''לה דווקא.