זכרון הריצה

זכרון הריצה – רון מקלארטי
מאנגלית: דורית בריל-פולק,הוצאת מודן
תוך כדי קריאת הספר התחלתי לחשוד במקלארטי שהוא החליט לכתוב את ספר איוב מחדש, הפעם רק בגרסה מודרנית, מותאמת לרוח תקופתנו. להמציא אדם רגיל ולהנחית עליו אסונות בזה-אחר-זה, ולראות איך הוא יוצא מזה, אם בכלל. כך הוא המציא את סמיתי, וסידר לו ילדות בצל אחות חולת נפש. בבגרותו, גופו התופח ומשמין הופך להיות שק חבטות של הנסיבות הסתמיות. הוא מגיע לגיל 43, לבד, שמן, שיכור, עובד בבית חרושת, עבודה משעממת ושנואה. רק בגיל הזה, 43, הוא משתחרר בטראומה מעברו הקשה. אבל גם השחרור אינו קל, גם כאן עליו להתנסות במכות קשות. קודם כל הוריו נפגעים בתאונת דרכים. הם מובלים לשני בתי חולים שונים וסמיתי על כל המאה עשרים ומשהו קילוגרמים שלו רץ בין שניהם, עד לאותו יום שהם נופחים את נשמתם בהפרש של כמה שעות. לאחר הלוויתם וקבורתם הוא עובר על מכתבים שקיבלו ומגלה מכתב, בו אביו מתבשר על מותה של בתו, אחותו המשוגעת של סמיתי, שברחה לפני שנים מחתנה בירח הדבש ולא נמצאה. עוד במכתב בקשה להוראה מה לעשות בגופה. הגופה, כלומר האחות היפה ושומעת הקולות של סמיתי, נמצאת בחוף המערבי של ארצות הברית, מרחק אלפי קילומטרים מהחוף המזרחי בו היתה חיה משפחתה. מהרגע הזה, עם כל הצער והקילוגרמים, מתחיל מסע ההחלמה של סמיתי. אין לא חברים שיכולים לבוא לבקר ולנחם אותו, כמו חבריו של איוב. מי שחי לבד צריך להשתקם לבד. הוא לוקח את האופניים מימי נעוריו הרזים ומתחיל במסע ארוך, אל לוס אנג''לס, אל אחותו. הוא רוכב כל יום במשך שעות, ניזון מבננות תפוחים ומים. בדרך הוא נזכר בילדותו המיוסרת, בנעוריו, באחותו, במטפלים שלה, בימי ויאטנם שם ספג כעשרים כדורים ונשאר בחיים. ובכל שאר "הכדורים האחרים" שספג, שהפכו אותו לזומבי שתוי. בדרך הארוכה הזאת הוא שוב ושוב נפגע בגופו, אך כבר אפשר להבחין בסימנים ראשונים של ריפוי רוחו.