פרופ'' אוריאל זוהר/ בוא הנה מתי כבר יבוא המשיח ?!
סיפורו של עמוס עוז מתחיל בסוף: "חמישה לילות לפני האסון" ע'' 7, בשורה
הראשונה, מילה רביעית כתב: "אסון". והמילה הזו, אסון, חוזרת בגווניה השונים והמוזרים לאורך כל העלילה, כשהיא מתחברת ומתמזגת בדרכה, עם המצב השלישי, המצב המוזר, המשונה והנכסף, המצב המשיחי אליו שואף בכנות אפרים ניסן, פימה, גיבור הרומאן הזה. אלא מה, האבסורדיות נובעת בצורה עזה מאוד דווקא מן הניגוד הפנימי של פימה, כאשר הוא נאבק במשיחיות עד חרמה: "ועדיין לא הצלחנו כנראה להכניס לראש היהודי המהולל שהמשיח הוא מלאך המוות שלנו"!! ע'' 148.
עוז נוטה להאמין כי מילה זו, המעוררת קסם, עוטה רקמות מאגיות ומכורבלים בה מימדים אין-סופיים של היפוכיה, מסתבר: "אסון" יש בכוחה למשוך סקרנות הקורא, עד הרגע האחרון. חבל שיש כמה קוראים שמתעלמים מימילה פה ומילה שם... אולי לא ניתן להקים מבנה דרמטי המבוסס על מילה אחת? עמוס עוז יוצר מבנה ספרותי מחושב מאוד, מדוייק, עשוי היטב. בנוי לתלפיות ולתהילות. מה גם שאילו חשבת לתקוף את המבנה ולמצוא בו בקיעים, כמה טעויות, לא תוכל לו !
פימה הוא דוחה, מגעיל, אך מושך את הקורא הסקרן כדי להתקרב וללמוד אותו מקרוב. ככל שהוא נחשף ברישולו, בשגעונות הגדלות שלו, בריקנותו, וביופיו הפנימי, במטרותיו חסרות הערך, מהירי התהפוכות והשינויים, כך נחשפת בפניך מראה שבה משתקפים פני שלי. פימה זה אנחנו, זה אני, פימה זו המדינה, הוא הצבר שנולד כאן. פימה בן 54 (ע'' 11) בעבר החל חייו בסיפור הצלחה, אך יוצא לחו"ל בשנת התיש שלו ומאבד עתידו. בחו"ל החלו חייו האחרים. פוגש את יעל ושתי ידידותיה, ושלושתן עימו, מקימים מעין מיני-קומונה ביוון הצפונית. מעין אחווה של אהבה מושלמת: "
שלושתנו אהבנו אותך ובמקום לקנא, מיום ליום יותר אהבנו גם זו את זו, זה היה פלא. ליאת היתה שוכבת איתך בלילות כאילו בשם שלושתנו. דרך ליאת שכבת גם איתי ועם איליה" (ע'' 135). מתוך מכתבה של יעל, גרושתו של פימה, אנו למדים על פימה ומעלליו: "היינו רובצים ליד מעיין ואתה ניגנת בחליל. היית מפליא אותנו. מרתק וגם קצת מפחיד... מה שהקסים את שלושתנו היה חוסר הישע שלך. מצד אחד איש סודי ומצד שני מין ליצן קטן", ע'' 134. מכתבה של יעל נשלח אליו כמכתב פיטורין, בו היא דורשת להיפטר ממנו לעד, לסייםף זהו מכתב של שלום ולא להתראות, מכתב של פרידה סופית ואחרונה ! אלא שלא כך הדברים יתרחשו כאשר מדובר בפימה שלנו. פימה הוא אחדות הניגודים. פימה הוא דבר והיפוכו. פימה הוא אסון ומשיח ! נביא אמת ושקר...
זהו רומאן על אור. עוז מתמודד עם המימד החסר לנו בחיים האפורים-אפלים, של כולנו, גם של הדתיים, הקרובים והרחוקים. עוז אינו בוחל בביקורת מוחצת של דתיות לשמה, המחפשת רווח וריבית דריבית קצוצה עבור כל מצווה... הוא מבקר את הרוכל הצפון-אפריקאי, הדתי, הלבוש בגדי אשכנז. זו ללא ספק תמונה אירונית סאטירית עוקצנית, ע'' 228-230. זו מראה של חיינו כאן, הניתנת דרך מגעו של אמן המילה והתאור המדוייק.
אך יותר מכול עוז מבקר את על מחפשי המשיחים למיניהם, לועד וסוחף. וכאן הוא טומן את המלכודת של הרומאן שלו. זהו רומאן של אור מסוג חדש. שלא טופל בספריו הקודמים. עוז מעביר את פימה בשבעת מדורי היסורים והאסון, במטרה להוכיח כי מעבר לליכלוך ולסירחון בדירתו, יש משהו נוסף... יש מנהרה חשוכה שבה אולי ימצא כמה
רגעי "מנוחה נכונה", כמה רגעי רחמים, נדיבות, ולמרות הניגוד, גם כמה רגעי התעלות ורוחניות... ומי כמו עוז יודע להשתמש באיפיונים מדוייקים, בתאורים מגרים, חושניים, כדי לחבב עלינו את הדמות הדוחה... אלא שלא כך יתנהלו הדברים כאשר מדובר בפימה...
פימה הוא תינוק, שלא גדל, ילד שהוא בעצם פילוסוף מרושל, שכחן כרוני ואבסורדי: "פימה שוכח מה שכח" ע'' 159-164. אבל פימה מסוגל לחזות באירועים בלתי הגיוניים. הוא רואה את עצמו לפתע, כאדם שהוכפל, כאדם שנמצא כאן ועכשיו ובאותה העת, נמצא גם שם ועכשיו: "שקל בליבו את האפשרות הקלושה שהוא גופו נמצא גם כאן וגם שם" ע'' 11.
ספר מדהים ביופיו.