מיהמיה

ומיה משאירה לאחרים את הלדעת כיצד להגות את שמה היא מציעה להם את הפתח או החיריק באות הראשונה וזה לא מאיה עם א'' היא מסבירה ולכן היא חסרה, כבר מהשם הזה שלה יודעים כי מיה הזו חסרה,
ומיה נשואה לאילן והיא אוהבת אותו והיא מאוהבת בדיויד האומן הכלוא במוסד לבריאות הנפש בעבור התקופה בה ידע לצייר אותה ועליה בעבור הצבעים שהשאיר על עורה ומיה נוגעת בבועז שמזמין אותה אחת לכמה חודשים לבוא  ואת כל זה מיה מתמרנת אל תוך סדר יומה וזה עושה אותה ברגע אחד מאושרת וברגע אחר עצובה והיא אוספת את הרגעים כמו חרוזים במחרוזת הימים של החיים ומתכרבלת בנסיבות המאשרות לה את אלה המחרוזות.
סוזן אדם בספרה זה מספרת לנו על מיה בחורה צעירה שאינה יודעת להפרד, אינה יודעת ללכת, היא תמיד נישארת, היא תמיד שם, היא מנהלת סיפורי אהבה ונותנת בהם את כולה ולא מרפה אחיזה באף לא אחד מהם והם כולם נידמה כי מניחים לה להיות...
ואת דמותה בונה סוזן אדם כלכך עגולה מסקרנת ומעניינת, מלאה ברבדים, משתנה, מתקדמת ונעצרת במקביל, מן סוג של דואליות הכלכך מאפיינת את מיה כמו בכותרת הספר הזה " מיהמיה"
והספר נאסף במילים מתמלאות המספרות את התמרון בין משולש האהבות עד לרגע ההכרעה אז נידרשת מיה להושיב את עצמה לסיכום ביניים ולהגיע להחלטה.
והפעם זה כבר לא " להחליט שלא להחליט" זו ממש בחירה ואכשהו הפשטות השגרתית היומית היא זו העושה אותה לבסוף מעמיסה עצמה בשורשים המרגיעים את המרתון שבה.
ובספר הזה כמעט כל  אישה  יכולה למצוא  את עצמה.
קריאה מהנה
שרית