את הספר "אל תזוזי" קראתי בכיפור האחרון, כמעט לפני שנה והוא חקוק לי בזכרון חי ומאוד מוחשי כאילו והמילים הן תמונות באלבום הנמצא בארונית בחדרי ואני שולפת אותו ומדפדפת בו סצנה אחר סצנה, אחת ועוד אחת לפי הסדר הכרונולוגי בה הן נכתבו/צולמו.
כשסיימתי לקרוא בו סיפרתי לחברה אודותיו ואמרתי שמה שהכי הרשים אותי בספר המפר שלווה הזה הוא הכיצד
ידעה מרגרט מצאנטיני לכתוב מונולוג גברי מפורט להפליא ואמין מבלי לטעות לרגע בלשייך לו נשיות או התנהגויות המוכרות לה מהאישה שבה.
הרומן הינו רומן בגידה שבו מספר הגיבור, טימוטיאו,
גבר בשנות ה- 50 לחייו לצד מיטתה של בתו הממתינה לניתוח שיקבע את גורלה, את כל תולדות חייו לצידן, הבת ורעיתו האם, הגיבור מתאר במילותיו את דרכו כאב, בעל, מאהב, את כמיהתו לאישה אחרת וכלכך שונה, את המחטף, את הכיבוש ואת הרגש שאותו הוא נועל בסוגר בימים מודעים ופותח אותו לחלופין בימים בהם הוא זקוק לחמצן שיאדיר את ראותיו ויעניק לו חיות מנשימה.
טימוטיאו האב הבעל והמאהב מדבר אל בתו ובכך הוא מסדר לעצמו תוך המונולוג הזה את חייו שלו. מרגרט מצאנטיני גרמה לי הקוראת לחוש בנעליו שלו, של
טימוטיאו האבוד הנאבק על סוג של הישרדות הקורעת את ליבו אל מול המציאות הדורשת אותו שפוי והגון כלפי אלה השייכים לו. יכולתי ממש להרגיש אותו ולחוש בבדידותו, הן אחד והוא אחר.
מצאנטיני ידעה הייטב להשתמש בשניי מישורים בכתיבתה זו, מצד אחד היא זורעת במונולוג של גיבורה את הרגש המשתלט על הוויתו הגברית שהופך אותו לסוער נרעש ומבולבל מה שגורם לו לספר עליו על הרגש הזה מאוד חד נוקב כואב ומצמרר, מצד שני לא מזניחה מצאנטיני ולו לרגע את הצד הלוגי והשכלתני שזקוק לו מאוד גיבורה הגברי והיא מניחה למולו שרשרת מושגים רפואיים, הפרופסיה שלו, אותה הוא מספק כחלק מן המונולוג וישנה תחושה שהחלק השכלתני הזה זורע בו רגיעה נחת רוח ושלווה.
הרומן הינו מקסים כואב ועצוב, עצום ונוגע ומה שעושה אותו עוד יותר כזה זו בדיוק אותה הידיעה שאת הנעליו שלו ידעה לספר לנו אישה.
סקירות נוספות אודות אל תזוזי