מי מאיתנו ,בעיקר הבנות, לא נתקף בחשק עז לשמוע את הגיגי נפשם של חיילים בשמירה?מי מאיתנו לא רצה לחוות מן הצד את השטויות,
הדברים הרציניים והעמוקים שמתרחשים שם,במילואים בצבא, שיחות שלעולם לא יתרחשו באמצע דיזנגוף, ולו גם בפאב אפל?
מסתבר שצריך יותר מלרצות.הסופר יורם שפר, כינס בספרו את חווית המציצנות בצורה שתגרום לכולנו, ממחר להיות מציצנים. ובעיניי אחד המרכיבים של ספר טוב, הוא הרצון להיות שם, לחוות. אם ניתלה לרגע באילנות גבוהים, לוליטה של נבוקוב, כאשר קוראים אותו, מתחשק לחטוא. כל כך משכנע אותנו הומברט באהבתו מחלתו ללוליטה, וגם ימי מילואים מורגש מאוד. הן בסצנת המחבל, סצנה אמינה מאוד שחודר באופן נטול סטריאוטיפים לראשו של מחבל, והן בהמשך עם רון וחבריו. ימי מילואים נפתח,כאמור, בסצנת מחבל. כביכול לא קשורה, אבל מתקשרת להמשך. הסצנה נטולת סטריאוטיפים לחלוטין. לא תמצאו שחור ולבן, אין כאן ערבים ורעים. אין כאן נחישות בלי לראות ממטר. יש פירוק של סטריאוטיפ המחבל מהדמוניה, שכל כך נהוגה אצלנו. הפירוק הזה, מהסטריאוטיפ גורם לחשוב ולהיות בנעליים של מישהו אחר. הפרק השני נפתח ברון-פועל ייצור בבית דפוס, איש שחושק לכתוב ספר, אבל המגע שלו עם מילים קלוש- הוא סובב סביב המילים, מכיר את ריחן של האותיות, אבל הוא אפילו לא מדפיס ספרים, אלא עובד באגף של לוחות שנה. לקראת
המילואים הקרובים, צץ לרון רעיון. הוא מחליט להקליט את השיחות בשמירות של חבריו, במכשיר הקלטה דיגיטלי, שקנתה לו חברתו- נגה. רון הוא אדם המורכב ביותר ביחסו
למילואים. מצד אחד הוא לא מתלהב ללכת למילואים. הוא לא המילואימניק הפטריוט המצוי, זה שיתנדב גם בגיל שבעים. מצד שני יש בעיניו חשיבות רבה למילואים, והם סוג של אוטופיה, מקום ששם הוא אחר
,והאירועים אחרים. ואכן, שיחות שלמות מוקלטות. שיחות פוליטיות,דתיות חילוניות,ואהבה.דרך השיחות מתוודעים להווי החיילי של המילואים.הספר הוא לא רק תמליל של שיחות.מתרחשים אירועים דרמטים הבאים לידי ביטוי גם באופי השיחות,בהן אנחנו מתוודעים לדמויות רבות.דמות אחת ראויה לשבח, היא איריס חברתו של יואב, אישה מופרעת בסגנון סדו, שאהבה צרות והן אהבו אותה.הספר יצא בהוצאת גוונים תחת הכותרת זהות, נקל להבין למה זהות- הרבה צדדים באופי הישראלי נחשפים כאן, דתי, חוזר בתשובה, החילוני המצוי, אבל מה שחשוב הוא שיש כאן סיפור, אחר כך מגיע הכל.