ראובן וימר, משלי לדינו

מטבע הדברים אין מחיצה אטומה בין מסורות עממיות ובין רבדים אחרים של הספרות והשירה, והדברים מתערבבים אלו באלו. הסיפור העממי מועבר בעל פה בדרכים ארוכות ומפותלות, ובאחד מגלגוליו אולי יחרזו אותו, יחברו לו לחן וישירו אותו, ואולי ברבות הימים הוא אפילו יעלה בסולם המעמדות וייפול לידיו של סופר או משורר שילבישו אותו בנוסח ספרותי מובחר. גם ההפך ייתכן, ולדוגמה, כמה ממעשיות הלדינו המסורתיות הן למעשה נוסחים עממיים של משלי לה-פונטיין חייב שהתגלגלו ללדינו במושבות האימפריה הצרפתית שבהן ישבו גם יוצאי ספרד, שהרי כל תלמיד בבית ספר צרפתי חייב ללמוד בעל פה כמה ממשליו של לה-פונטיין.
דוגמה יפה לתהליכים כאלה היא הסיפור על המלך שהציע פרס למי שיביא לו את המאכל הטעים ביותר שעלה על שולחנו מימיו. בין הבאים לנסות את מזלם היה אחד שנתן לו... בצל! ואכן, הפלא ופלא, המלך לא הכיר את הבצל, התלהב מאוד והעניק לו את הפרס המובטח. הגיעה השמועה לאזניו של אדם אחר, והלה התקנא במביא הבצל ואמר לעצמו: אם המלך לא הכיר את הבצל, אולי גם השום יהיה לו חידוש מרענן! בא האיש למלך והביא לו שום. ובאמת, המלך לא הכיר את השום, התרגש מאוד, וכגמול ראוי נתן לזוכה המאושר ברוב נדיבותו בצל, הלוא הוא המאכל המופלא שאליו התוודע זה לא כבר. המחשה יפה למנעד הרחב של הבדלי נוסחים בין סיפורים-מעשיות-אגדות היא בתיאור מתנתו של המלך בשני נוסחים של האגדה הזאת. מה בדיוק העניק המלך למביא השום?
אל קורטיז''ו אנקאנטאדו: החצר הקסומה הוא אחד מספרי הסיפורים והמעשיות מן העולם היהודי-ספרדי, פרי עטה של מתילדה כהן-סראנו, המלקטת השקדנית של המסורת הזאת. באותו ספר הסיפור מופיע בנוסח קצר, והפרס שהמלך נתן לבעל השום מתואר בו במילה אחת – „בצל“:
השתגע המלך מטעמו של השום, חשב שהשום הוא הדבר הטעים ביותר שבעולם ורצה לשמח את האיש במתנה יקרה. לקח את השום ונתן לו את הבצל.  (סיפרה לינה בר-דוד <קואינקה> ב-1993)
והנה אותו ה„בצל“ בנוסחו של ח"נ ביאליק, כלשונו ביצירתו המבריקה „אלוף בצלות ואלוף שום“:
...אַמְתַּחַת מֶשִׁי יְקָרָה בַּהֲדָרָה כְּלוּלָה,
רְקוּמָה זָהָב וּמְלֵאָה בְצָלִים כֻּלָּהּ.
מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, אֵיפָה שְׁלֵמָה וּשְׁקוּלָה;
וּמְגִלַּת קְלָף, הִיא אִגֶּרֶת הַתְּעוּדָה,
חֲתוּמָה בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וּבְאוֹתִיּוֹת זְהַב רִפּוּדָהּ,
אֶל הָאַמְתַּחַת בִּפְתִיל תְּכֵלֶת צְמוּדָה,
וְעָלֶיהָ בִּכְתַב אָמָּן מְזֻיָּן וּמְתֻיָּג רָשׁוּם:
אוֹת כָּבוֹד וִיְקָר לְאַלּוּף שׁוּם!
ראובן וימר הולך בדרך דומה. באותו לקט של מתילדה כהן-סראנו מסופר הסיפור „מי חסר?“, על טיול ברחבי הארץ של מועדון זקנים, ואלה השורות הפותחות בטקסט המקורי:
במועדון זקנים יצאו לטיול. כל פעם שעלו וירדו מהאוטובוס להתבונן בנוף, ספרה אותם המדריכה, כדי לראות אם לא חסר מישהו. (וכן הלאה, סיפרה כוכבה פיביס, ב-2006)
בעיבודיו למשלים המחבר-המעבד מבקש להשאיר את ניחוח הסיפור העממי ובד בבד להוסיף נופך, בין היתר באמצעות הרחבה פיוטית ושימוש במשקל ובחריזה רכים – שהם האמצעים הרטוריים המסורתיים המשובבים את הנפש והמסייעים לשמירה בזיכרון. הנה השורות הללו כפי שהן מנוסחות בשני הבתים הראשונים בגרסתו של וימר:
מוֹעֲדוֹן זְקֵנִים אֶחָד יָצָא בְּאוֹטוֹבּוּס לְטִיּוּל.
טִיְּלוּ בְּנוֹפֵי הָאָרֶץ, מַמָּשׁ כְּמוֹ בְּחוּ"ל...
מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם הָאוֹטוֹבּוּס עָצַר וְהַנּוֹסְעִים יָרְדוּ לִרְאוֹת אֶת הַנּוֹף,
וְהַמַּדְרִיכָה סָפְרָה אוֹתָם מֵהַתְחָלָה עַד הַסּוֹף
כְּדֵי לִרְאוֹת שֶׁאַף אֶחָד לֹא חָסֵר וְלֹא נִשְׁכַּח מֵאָחוֹר,
מְמַלֵּאת אֶת הַצַּו הֶחָשׁוּב: „שָׁמוֹר וְזָכוֹר“.
בְּאַחַת הַפְּעָמִים הִיא עָלְתָה לָאוֹטוֹבּוּס וְשָׁאַלָה
– מִישֶׁהוּ חָסֵר כָּאן? הָרִימוּ אֶצְבַּע לְמַעְלָה!
ומי יודע, אולי עתה יחזור הסיפור בנוסחו החדש לקהילת דוברי הלדינו ויתורגם בחזרה לשפת האם שלו, והפעם בנוסח החדש – הממושקל, המחורז והפיוטי?