ראובן וימר: משלי זן

<...>     המשל הוא סיפור על מישהו, היכן-שהוא, מתישהו – והוא גם סיפור על כולנו, בכל מקום, בכל זמן. מתוך כך הוא מוליך את המאזין/הקורא למקום לא-רלוונטי לכאורה, ושם, כשמודעותו היום-יומית רדומה קצת, כשהוא רחוק מעצמו, ממקומו ומזמנו, הוא יכול לרדת לשורש ידיעתו המלאה, להתחבר לתודעה האוניברסלית שלו עצמו. ממקום זה הוא מבטא את דעותיו, מביע את עמדתו ומנסח את שיפוטו המוסרי בלי לסייגם באינטרס של נסיבות חייו המידיות. ואז צריך מישהו לומר לו, כפי שאמר נתן הנביא למלך דויד: „אתה האיש!“ – ואם הוא חכם, נבון ומהיר תפיסה, הוא יתעורר ויאמר לעצמו: „אני האיש!“
ואז, מכיוון שהגיב לַמשל מעומק תודעתו שלו עצמו – המאזין/הקורא כבר לא יוכל לערער על התובנה שהבליחה, על ההארה שהואר בה. הרי הוא עצמו שפט את השחקנים, לגלג עליהם או חש כלפיהם סלידה או כעס, חמלה או חיבה. רגע חוויית הסינתזה בין רובדי התוכן של המשל ובין משמעויותיו בעולמו של המאזין הוא רגע של הארה, ולכן סוגת המשל שימושית כל כך בנתיב החיפוש אחר עירור התודעה בכלל ובזן-בודהיזם בפרט.
וימר מלקט וממציא סיפורים וכותבם מחדש בצורת משלים בסגנונו האישי, שזרעיו נזרעו בשנות עבודתו הרבות כפרסומאי והפִרְי העסיסי שלהם הבשיל בתרגום הכרך הענקי „כל משלי לה-פונטיין“. טכניקת המשקל-החרוז-ההברקה ששימשה לו במאות תשדירי פרסומת להטבעת המסר הפרסומי במוחותיהם של המאזינים משמשת לו כאן לעבד את הפרוזה של המעשיות לסגנון המרחף בין דקלום לפיוט, ולהתייצב בשורת מסורת ארוכה של כותבי מעשיות ומשַׁלים שקולים וחרוזים.
<...>    סגנון כתיבתו של וימר הולם אפוא את השקפת העולם של הזן: הכול משתקף בכול, הכול פתוח לדיון ולהתגרות, הכול משמש מקור השראה, והעולם מואר באור רציני ומגוחך בעת ובעונה אחת: קחו פטיש וסכין לנפץ בהם את אלילי כובד הראש והחשיבות העצמית ולשחוט את הפרות הקדושות של הלוגיקה ושל הערצת-היתר, וכמובן, אל נשכח להיכנס בעצמנו לטווח חִצֵי העוקצנות וההקנטה-בלי-חשבון, כדי שלא ייפקד גם מקומו של הלגלוג העצמי –ואולי נצא כולנו ענווים יותר וחכמים יותר...
65 משלים, 160 עמודים. לקראת הוצאה לאור ב-16 פברואר 2008