איך הצירה והסגול ניצחו את החיריק

 בספרם "ללא מילים"<*> (ספר שהפך עד מהרה לרב מכר), דנים המחברים עמליה  רוזנבלום וצבי טריגר, בעברית העכשווית, בטעויותיה באופנותיה ובמקורותיהן. המאמר שלפניכם עוסק בהחלפתם של הצירה והסגול על ידי הציבור בחלק מן הפעלים, תופעה ניכרת בתחילת שנות האלפיים.  ככלל, הם טוענים, כי מי שעוסק בענייני השפה (העברית), הוא נודניק בהגדרתו על ידי הציבור, וכי קשה למצוא הסבר לתופעה נפוצה זו. דוגמאות כמו "שְתֵי שקל", או "חמש אלף דולר" הן ניכרות ומרגיזות מאוד את חובבי השפה.
 
מרוב  ששומעים לאחרונה הגיה שגויה של בניין הִפְעִיל , הרי אפילו הטהרנים שבינינו עוצרים שנייה לפני  אמירתם  הִרְגַשְתִי ותוהים אם יש לומר  את המילה כשהיא מנוקדת בסגול או בחיריק.   ("הרי"ש הזאת, משהו זכור לנו לגביה במעורפל, האם היא מקבלת דגש? כן? לא? האם זה קשור בכלל"?)   חשוב מאוד לדעת, מתי התחילה צורת הדיבור הזאת ולגמרי ברור לשני הכותבים, שפעם עוד בשנות התשעים של המאה העשרים, פשוט, לא דברו כך. יתכן שאם נדע מתי התחיל כל זה על ציר הזמן, נוכל ללמוד גם משהו על עצמנו.  הרי בעיית השפה, כפי שרואים לאורך כל הספר, היא אף פעם לא בדקדוק. בעיות בשפה נובעות מתוך קונפליקטים, סימפטומים או איך שלא נקרא להם, ולא ניתן לישב אותן בעזרת המילון או בעזרת ספרי הדקדוק.

הקונפליקטים הללו הם דרמטיים מאוד גם אם "החיילים" הנאבקים בהם אינם מודעים  כלל לקיומה של המלחמה. שכן, על פי לוח הפעלים השלם, הה' שלפני השורש בבניין הפעיל מנוקדת בחיריק. היא תנוקד בסגול רק כשהפועל מתחיל בעיצור גרוני. כלומר יש לומר: "הִגּעַתִי לכאן" אבל "הֶחְזַרְתִי את הספר", מכאן שסגול והצירה נכונים בחלק מן המקרים.   ייתכן כי השימוש בסגול שלא במקומו, טוען צבי טריגר, מקורו בניסיון להישמע רהוט ותיקני בדיבור, אלא שהתיקניות מופעלת פה היא לא במקומה. הצורה הנפוצה ביותר של התופעה, היא במילה "בַּפוֹעָל" (פ' רפויה למרות שהיא באה אחרי ה' הידיעה). ההסבר האחר קשור לקלות ההגייה והוא נקרא "הִדַּמוּת", ממש כמו שרבים מאיתנו מבטאים את המילה "סבתא" בפ' בשל נוחות ההגייה, יכולה ההידמות לחול גם על צורת הווה שגויה, וכך אף שיש לומר מַגִּיע,  רבים אומרים  מֵגיעִ.   "שפת ההֶפְעִיל" נפוצה למדי בכלי התקשורת האלקטרוניים, במיוחד בערוצים  2  ו 10 וב 102 F.M מפיהם של שדרנים תל אביביים צעירים, השייכים, לדעתם ל"ברנז'ה", שמן הסתם שואפים להישמע כך "קולים" יותר. ייתכן שהשימוש בסגול במקום בחיריק, היא מעין טקטיקת הישרדות של כל הברנז'אים, שהם, בעצם יורמים ששואפים להופיע כ"קולים" ונוקטים בשגיאה מכוונת זו כדי שלא להישמע מתנשאים?    אחרי בירור חיצוני, יפנו "שומרי חומות העברית" לבירור הפנימי ודבר אחד נעלה הוא מכל ספק: יש הבדל מובהק בין האנשים שהנודניקים של העברית, ירשו לעצמם לתקן להם את העברית, ולהחזיר בדיבורם את החיריק לבין אלה  - שלא. ההבדל הוא בעיקרו סוציו-אקונומי. לדעתם של הטהרנים ולא בלי הצדקה, השימוש ב"שפת ההֶפעיל", כפי שמכנה אותה רוביק רוזנטל, מוצאו ממעמד חברתי-כלכלי, נמוך משלהם. לכן הם חושבים שתיקון הדיבור יהווה בשבילם השפלה. "אם אחי<†> יעשה שגיאה כזו", כותבת עמליה רוזנבלום,   אני אתקן אותו ללא היסוס, ואפילו אגער בו", אבל את חברתה הטובה, רונית, שבאה מבית פחות אמיד, פחות אשכנזי ופחות משכיל, אף פעם לא תרשה לעצמה המחברת לתקן. אפשר שזוהי רק הרגשתם של "שומרי חומות העברית" ייתכן שהחברה הייתה אפילו שמחה לו תיקנה אותה המחברת ואולי זו רק הנטייה שלה, שנובעת מההתעסקות המוגברת שלה עצמה  בשאלות של עליונות ונחיתות.   ואמנם, היא מעידה כי פעם ניגשה לדבר עם חברתה. "בואי נדבר על הסגול", אמרה לה והסבירה לה במה מדובר. "רק הֶגעת, למה לא תִישבי", אמרה רונית כשהיא מושכת כיסא ומציעה לה לשבת...   אבל יש משהו נוסף שראוי לתת עליו את הדעת ולא בטוח שדווקא פילוח מעמדי יסביר את העניין. ב"שפת ההֶפעיל" יש משהו עצל, זה כמו  לא להתכופף בשביל להרים עטיפה של מסטיק שנפלה לך על המדרכה. ואולי ברור ללא עוררין ששומרי חומות העברית, מעצם היותם נודניקים, הם גם שומרי ניקיונו של המרחב הציבורי בהתגלמותו הפיזית.     <*> "ללא מרוזנבלום, צבי טריגר, הוצאת זמורה-ביתן-מודן 2007. <†> אחיה, עידו רוזנבלום, בנם של הסופר והעיתונאי, אדם ברוך ושל הצלמת, אריאלה שבייד, והמוּכַּר לציבור כ"נהג מונית הכסף". .

סקירות נוספות אודות איך הצירה והסגול ניצחו את החיריק