תלמוד בבלי

התלמוד הבבלי מכיל אוסף של כל התורה
שבעל פה שנמסרה מרב לתלמיד בתקופת האמוראים, ונערך על ידי רבינא ורב אשי בסוף המאה
החמישית לספירה. הוא ערוך כביאור מקיף על המשנה, כאשר בראש כל קטע או אוסף קטעים
מופיעה המשנה עצמה. מלבד ביאורים למשנה, הוא מכיל דיונים נרחבים ומעמיקים במגוון
רחב של נושאים, בעיקר בהלכה ובאגדה. התלמוד הבבלי מכיל שלושים ושבע
"מסכתות", וכתוב בשילוב של הלשון העברית בסגנון תקופת המשנה, והלשון
הארמית המדוברת בבבל בתקופתו.
התלמוד הבבלי הינו אחד מספרי היסוד של
אוצר הספרים היהודי, ומהווה את חומר הלימוד העיקרי בישיבות, מימי רבינא ורב אשי
ועד ימינו. הוא משמש בעיקר ללימוד עיוני, אך – לרוב – לא לפסיקת הלכה באופן ישיר,
דבר הנעשה בעיקר מתוך ספר ה"שולחן ערוך", מפרשיו, ספרי ה"שאלות
ותשובות" ופסקי הלכה של פוסקים מאוחרים יותר, עד פוסקי דורנו.
המהדורה הנפוצה ביותר היא מהדורת האלמנה
והאחים ראם, שנדפס בווילנא, ב-1835. היא מכילה, מלבד הטקסט התלמודי עצמו, פירוש
קצר וממצה בשם רש"י, דיונים מעמיקים יותר בשם תוספות, מראי מקומות לפסוקי
המקרא, למקומות אחרים בתלמוד, למשנה תורה לרמב"ם ולשולחן ערוך. מלבד פירושים
אלה, המצויים על הדף, מכילות רוב המהדורות שלל פירושים נוספים בסוף כל כרך.
במהדורת ווילנא המקורית הכיל התלמוד עשרים כרכים.
התלמוד, בדומה למשנה, מחולק ל"מסכתות",
המאוגדות לפי נושאיהן בשישה "סדרים": זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים
וטהרות. התלמוד הבבלי מכיל את המסכתות הבאות: ברכות, מתוך סדר זרעים; שבת,
עירובין, פסחים, ראש השנה, יומא, סוכה, ביצה, מגילה, תענית, מועד קטן וחגיגה, מתוך
סדר מועד; יבמות, כתובות, נדרים, נזיר, סוטה, גיטין וקידושין, המהווים את סדר נשים;
בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות, שבועות, עבודה זרה והוריות, מתוך
סדר נזיקין; זבחים, מנחות, חולין, בכורות, ערכין, תמורה, כריתות, מעילה ותמיד,
מתוך סדר קדשים; ומסכת נידה מתוך סדר טהרות. מסכת ברכות עוסקת בתפילות וברכות; סדר
מועד עוסק במעגל השנה היהודי (שבתות, חגים, צומות וכדומה); סדר נשים עוסק בעיקר בדיני
אישות; סדר נזיקין עוסק בדיני ממונות; סדר קדשים עוסק בקרבנות; ומסכת נידה עוסק
בדיני טהרת המשפחה.
המאפיין הבולט ביותר בתלמוד הוא סגנון
הדיון המתנהל בו, סגנון המשלב ביאורים, קושיות, תירוצים, הבאת ראיות, דחיית ראיות
וכולי. סגנון זה מכונה "דיאלקטיקה תלמודית" או "פלפול תלמודי",
ובבתי ספר דתיים, תלמודי תורה וישיבות עמלים מאות אלפי נערים על רכישת והפנמת דרכי
לימוד התלמוד.
מלבד מהדורת ווילנא, קיימות מהדורות
נוספות המיועדות להקל על הלומד לעמוד על זרימת הדיון, שכן במהדורות התלמוד המקוריות
אין כל סימני פיסוק באמצע קטעים, ועל הלומד לנחש אותם מתוך ההקשר, או לעמוד עליהם
באמצעות קריאת הפירושים. בין מהדורות אלה מצוייה מהדורת הרב עדין שטיינזלץ (אבן-ישראל).
גם לאחר שעזבו את הישיבה, נוהגים רבים
מבין הבוגרים להמשיך וללמוד בספר זה באופן קבוע, אם במסגרת "הדף היומי"
ואם במסגרות אחרות. "הדף היומי" הוא המצאה של הרב מאיר שפירא מלובלין בשנת
1923, על פיו לומדים את התלמוד בקצב של דף ליום, מתחילתו ועד סופו, וחוזר חלילה. בשיטה
זו, בכל בתי המדרש הנוהגים כן, בכל רחבי העולם, לומדים את אותו הדף עצמו. כך יכול כל
יהודי להמשיך וללמוד את התלמוד על פי הסדר, בכל מקום בו הוא נמצא.
למרות שהציבור העיקרי העוסק בלימוד
התלמוד הבבלי הוא הציבור הדתי והחרדי, ישנם לא מעט חילונים, בעיקר חוזרים בשאלה, המוצאים
עונג רוחני בלימוד ספר זה. כמו כן מהווה לימוד התלמוד לרוב שלב מרכזי בדרכו של
חוזר בתשובה אל היהדות.