הרב ניסנבוים אמר בעת שהייתו בגטו את הדברים האלו:
"זוהי שעה של קידוש החיים, ולא של קידוש השם במוות.לפנים דרשו אויבים
את הנשמה,והיהודי הקריב את גופו על קידוש השם.עתה הצורר דורש את הגוף היהודי,וחובה על היהודי להדן עליו,לשמור על חייו."
את הדוגמה המדהימה ביותר המתארת אולי מכל את מסירות הנפש של היהודים,סיפר אחד מיהודי הגטו:
"כאשר מפקד המחנה גט לקח אותם להורג, ביקש אחד מן הבחורים להגיד כמה דברי פרידה.אני עמדתי אז מולם,ושמעתי כל מיילה.זה שנאם לפניהם היה שמו ישראל אייזנברג .היה במחנה מי שהכירו בפנים שלו.
הוא לא דיבר הרבה.רק אמר לחברים שלו, כי הם צריכים לשמוח משו שהם הולכים למות על קידוש השם...מיד הוא אחז בידיו של בחור אחד והתחילו לשמוח ביחד."העיקר שנהיה בשמחה",קרא לכל אחד ואחד מהם.והם כולם התחילו לשיר ולרקוד,כאילו אש נדלקה בהם. והם הוציאו את פאותיהם, שהיו מוסתרות עד כה מתחת לכובעיהם.הם לא הסתכלו בכל מה שמתרחש מסביב. הם רקדו ושרו,ואני חשבתי שאשתגע בו במקום...שצעירים כאלה ילכו למוות כמו אל הריקוד?!..והרי כך,ברקידה,הם קפצו לתוך הבור,כשמטר היריות ניתך עליהם".
בסיום מרד גטו וארשה הגדול, התעוררה השאלה:האם בכלל אפשר היה לפתוח במרד?
מצד אחד- לא,כיוון שהגרמנים דיכאו את היהודים כדי שלא יהיה להם כח להילחם והטעו אותם בלי הפסקה.מצד שני-,המרידה בגרמנים הייתה פעולה שהתגלתה כיוצאת דופן אצל אומות אחרות בכלל,ואצל היהודים בפרט.
השיקול אם למרוד בגרמנים,או להמשיך לחיות,ולנסות לדחות את השעה מיום ליום עד לרגע שהמשטר הנאצי ייפול- שאלה זאת היתה שאלה קיומית, והתשובות לה היו שונות ומגוונות.גשיות שונות היו בתשובה לשאלה האם למרוד,ואם המרד בגרמנים אינו מהווה סיכון רב יותר מאשר כניעה.
בסופו של דבר, למרות שהיהודים לא "ניצחו" במרד, המרד הצליח להשיג את מטרותיו והפך לסמל לאומץ,גבורה,והנגדות של היהודים במהלך תקופת השואה.