האמפיתאטרון נבנה כחלק מן המקדש של דיוניסוס, לאחר מכן נוצר האמפיתאטרון הטבעי על שיפועי גבעות. את ההצגה העלו על במה שבשיפולי הגבעה. לצד הבמה הייתה ה
אורקסטרה שזה המקום בו הופיעה
המקהלה בקטעי שירה וריקוד.
על ה
במה הופיעו
השחקנים בלבד, ומדרגות חיברו בין הבמה לאורקסטרה. מאחורי הבמה נבנה מעין צריף, שהיה מעין חדר הלבשה ונקרא
סקנה. צריף זה הפך במשך הזמן לחלק מן התפאורה והיה מקושט ומפואר. סופוקלס נחשב למחזאי הראשון שהשתמש בתפאורה. מכונה בצורת מנוף בשם
מכיני הורידה אל הבמה את השחקנים ששימשו בתפקידי אלים, מכאן המונח
האל מתוך המכונה, במשמעות של התערבות האלים במהלך העלילה. כדי ליצור תחושה של תנועה והפרדה בין פנים וחוץ השתמשו במעין עגלה שנקרא
אקיקלמה. ההצגות נערכו במקום פתוח בתאטרון ענקי והיה מרחק בין השחקנים לקהל. על כן הושם
דגש על הפעולות של השחקנים יותר מאשר על דבריהם. השחקן חייב היה להיות בעל קול גבוה וחזק. הטקסט הדרמטי הובע בשלוש דרכים: שירה, דיבור ודיבור בליוו מוזיקה. מכאן שהשחקן צריך היה לדעת גם לשיר. ישנם חוקרים הסבורים שאת כל הדמויות במחזה אחד גלמו שלושה שחקנים בלבד. על פי רוב, אכן, לא נראה יותר משלושה שחקנים בעת ובעונה אחת על הבמה. השחקנים שמו דגש רב על המימיקה והתנועה. בגלל החלל הפתוח של הבמה ואחורי הבמה,
הקהל עקב אחרי כל תנועה של השחקנים.
בתחילה השחקנים היו חובבנים, ורק במאה הרביעית לפני הספירה החלו להכשיר שחקנים מקצועיים. השחקנים וחברי המקהלה עטו מסכות, רציניות לטרגדיות ומעוותות לקומדיה. לבושם על פי רוב כותונת תפורה עם קישוטים ורחבה דייה כדי לאפשר תנועה חופשית. חברי המקהלה לבשו בגדים בהתאם לתפקידם. הם עמדו ב
אורקסטרה וקטע היציאה של המקהלה בסיום המחזה
נקרא אקסודוס.
התאטרון
הקלאסי יצר אשליה של חיקוי המציאות, וחיקוי זה נקרא
מימזיס.
במהלך היום הוצגו שלוש הצגות, הקהל התחלף או נשאר במקומו. עבודה תובענית יותר הייתה של השחקנים, שעברו מהצגה להצגה.
סקירות נוספות אודות מוסכמות התאטרון היווני הקלאסי, מתוך "החוויה התאטרונית"