בעולם הזוי ההולך ונעלם נרקמת עלילת ספר זה בין עזרא הלבקן, הדשא של חדר האוכל, בתי הילדים הנטושים והדמויות, ובראשן הגיבור, הנעות הלוך ושוב לאורך המקרה שקרה עם בנו של הגיבור ואשר, הוא, הגיבור, מנסה
להתמודד עמו.
תוך הצגת מערכות היחסים בין הדמויות וכישלון הקיבוץ, נחשפות ביד אומן כל חולשות האנוש הבאות
לידי ביטוי בקולקטיב אשר רצה להיפטר מאותן חולשות וליצור אדם חדש, גדול וחזק מחולשות אלו.
הגיבור, נמצא במלחמה מתמדת עם עצמו, עם אהובתו ועם הקיבוץ אשר היה לו לבית וכעת הוא אויבו הגדול ביותר. כך הוא נע בין העבודה העלובה לחדרו העלוב אף יותר ולצידו רק הבקבוק.
זהו רקוויאם לקיבוץ הישן, בו כולם שווים לכאורה, ערבים אחד לשני לכאורה, תומכים האחד בשני ורוצים זה בטובתו של זה. בקיבוץ
החדש בו נעות הדמויות כמכושפות שוב אין משמעות למילים המקודשות של שיוויון, אחדות וערבות הדדית.
הספר פורט על הנימים הרגישות ביותר של הנפש האנושית כפי שהיא באה לידי ביטוי באחד הניסויים הגדולים ביותר של המאה ה-20, הקיבוץ הישראלי.
בפיוס אך בלא חמלה עושה המחבר, דרך עיניו של הגיבור, חשבון עם הרעיון הקיבוצי על ביטוייו האנושיים והרעיוניים, על מוסדותיו ועל כל אשר אפיין אותו.
דרך הדגשת המופרע, המעוות והמגוחך, כמו גם ההיסטוריה הבאה לידי ביטוי בדמותם של הותיקים המייסדים, בוחן הספר בעין ביקורתית ועכשווית את הרעיון אשר כל דמויות הספר יודעות כי אבד עליו הקלח ובכל זאת ממשיכים ונאבקים כדי
לשמר את שלדעתם ניתן לשמר בכדי שלא יאלצו להתמודד עם העולם החדש אותו אינם מכירים ואינם יודעים כיצד להכילו.
החל במרפאה בה מצווה החבר הותיק על האחות הצעירה כי תדחוף אצבע לאחוריו כמצוות הרופא, דרך חדר האוכל הנטוש, חדרי הילדים העזובים, ושאר מוסדות הקיבוץ שאינם עוד בשימוש, פותח הספר פתח לרוח חדשה, מפויסת, לעבר העתיד.
זהו ספרו השלישי של המחבר. שני הספרים הראשונים, מינקה הגדולה ושיחי פרא היו ספרי סיפורים שחלקם עסקו בעולמו של הקיבוץ בו מתגורר המחבר מזה כ-50 שנה.
דווקא הטון המינורי בו מסופר ספר זה, הוא שמביא אותו לזעוק בלחישה את סיפורו הטראגי של הקיבוץ בתחילת המילניום השני.
סקירות נוספות אודות העז כבר לא תחזור