דניאל בן סימון, מנסה לתאר הוויה מסויימת בקרב יהדות צרפת. מי כמוהו יכול להבין את ההתרחשויות, הן בגלל רקעו הפרונקופוני, והן בשל השכלתו במדע המדינה.
בארון הספרים הישראלי, יש מעט ספרים על
הקהילה היהודית בצרפת. מבחינה זו, הספר מהווה תרומה חשובה להכרתה של קהילה זו. הכתיבה של דניאל בן סימון קולחת, רהוטה ומדויקת. כתיבה דוקומנטארית . אך הז''אנר מבליע איזו הנחה סמויה כביכול הסיפור המסופר מועבר לקורא "כפי שהוא"
ללא סינון, או כביכול דעותיו ואמונותיו של הסופר מושלכות הצידה כדי להותיר את רשות הדיבור למרואיין או למושא הסיפור.
כמי שחי בצרפת, למד במוסדותיה, ומבקר בה בתדירות גבוהה, מציין הכותב כי לצד החרדה יש גם תחושות אחרות הרבה יותר משמחות ואלה אולי אף מרובות יותר. הרצח של סבסטיאן סאלם ואילן חלימי, חילול הקברים והגופות בקרפנטרה או שריפת בתי כנסת, יכול להטעות ולהותיר על הקורא רושם כאילו הרדיפות האנטישמיות הם תמצית חווייתה הקיומית של יהדות זו ולא היא.
הסיפור הפותח הוא על סבסטיאן, תקליטן יהודי צעיר מצליח שהוזמן לתקלט במועדונים היוקרתיים ביותר בפאריז ומחוץ לצרפת ,שגר בפרבר עני בסמיכות לערבים. עאדל, חבר ילדותו רוצח אותו בחניון הבית, ספק מתוך קנאה, ספק מתוך טירוף, ספק מתוך מניעים אנטישמיים. סיפורו הטראגי של סבסטיאן היהודי, באותה מידה יכול להיתפס בעיניו של סוציולוג צרפתי או מוסלמי גם כסיפורו הטראגי של עאדל ואמו. מנקודת ראות יהודית, הנרצח היהודי הוא לב העניין, אבל מבחינתה של קהילת המהגרים המוסלמית עאדל יכול להיות אלגוריה על מצבה הקיומי האומלל. קין של העידן הפוסט קולוניאלי המקנא בהבל שמנחתו התקבלה. יתרה מכך, הסיפור של סב ועאדל אינו משקף את סיפורה של הקהילה היהודית בצרפת, כי רוב היהודים אינם מתגוררים בבתים משותפים עם מוסלמים. רוב הקהילה היהודית מתגורר בשכונות מבוססות, בערים מבוססות או ברובעיה המבוססים של פאריז, הרחק מריכוזי המהגרים המוסלמים ובעיקר מנהל אורח חיים בורגני לעילא ולעילא. הסיפור של סבסטיאן ועאדל הוא כה חזק ומזעזע שהבאתו בפתיחה, מעוותת לגמרי את התמונה ומטילה צל על חווית הקריאה של שאר הספר.
הרצח של אילן חלימי הוה קו שבר סייסמי בקרב יהדות צרפת, כי לאיש מבני הקהילה לא היה ספק שמדובר ברצח על רקע אנטישמי. הרוצח והקורבן לא הכירו זה את זה קודם, ואילמלא דעותיו הגזעניות של הרוצח אילן היה עדיין חי בקרבנו. הרצח המפלצתי של אילן חלימי הפך את השאננות וההונאה העצמית לאמצעי הסחה פסיכולוגיים חסרי תועלת. אחרי רצח אילן חלימי כל אחד מבין שכללי המשחק השתנו. האפשרות שיהודי יכול להירצח על רקע אמונתו וזהותו הדתית, אינה עוד חלום פלצות אלא אפשרות ממשית. יהדות צרפת דרוכה לקראת הבאות. אם יהיו מקרי תקיפה נוספים, היהודים יעדיפו את השאננות והחיים הטובים על פני הדריכות והפחד. הדתיים והמסורתיים יעלו לארץ, היתר יהגר לארה"ב.
הספר מבקש לתעד את חרדת היהודים ואולם החרדה בצרפת אינה מצטמצמת לאזרחיה היהודים בלבד. צרפת, מולדתה של המהפכה הצרפתית, המדינה שהטילה את חיתתה על אירופה בתקופת נפוליאון, המדינה שפרשה את מפרשיה על תבל ומלואה, שכבשה חלק נכבד של קנדה וארה"ב של היום, משלה על האיים האנטיליים באוקיינוס האטלנטי, על ויינטנאם על שלוש מדינות המג''רב, על לבנון וסוריה ועל חלק נכבד מהיבשת השחורה, המדינה ששפתה שימשה במשך שלוש מאות שנים כשפה הדיפלומטיה הבין לאומית, המדינה ששלטה "על חצי עולם" כמו שאומרים, שרויה במשבר. החרדה היהודית אולי יש לה ביטויים גלויים יותר ואפיונים ייחודיים, אבל זו נגזרת של משבר עמוק ומקיף יותר שעובר על החברה הצרפתית.
היהודים שנושאים כישורים כמעט גנטיים נעלצו להגר, לנדוד, לתקוע יתד ביעד החדש ולחיות כמיעוט, לא התקשו לנטוע אוהל ולחיות כמיעוט גם בצרפת. יהודי יוון, תורכיה, קורפו, מצרים, מרוקו, אלג''יריה וטוניסיה שבאו מרקע פרונקופוני, לא התקשו להתערות, להתבסס ולעלות בסולם החברתי. הבעיה הצטמצמה לאלה שבאו לצרפת בחוסר כל מבחינה כלכלית ונאלצו להתגורר עם הגעתם בדיור העממי המסובסד,< les hachélèmes> כמו שיכוני עמיגור ועמידר אצלנו. אלה מצאו עצמם בשכנות ובסמיכות למהגרים המוסלמים. קבוצה זו קטנה בכלל הקהילה היהודית, אך בגלל פגיעותה והחיכוך שלה עם המוסלמים עניינה מובלט ועולה לכותרות, אך מבחינה סטטיסטית מדובר במיעוט.
"התוכנה הרפובליקנית" המבוססת על הפרדת הדת מהמדינה לא מתאימה לעשרה אחוז מאוכלוסייתה. רוב המהגרים מצליחים למצוא איזונים חדשים בין זהותם הקודמת לזהותם החדשה. לכולם ההגירה קשה אך רובם מצליחים לבנות בסופו של דבר גשר בין עבר והווהות את תהליך ההתערות במידה זו או אחרת של הצלחה, עם המוסלמים זה לא קרה, משום שלצרפתים אין ניסיון היסטורי של מגורי מוסלמים בטריטוריה שלהם מצד אחד והמוסלמים בכללותם הם נטולי ניסיון היסטורי של חיים במעמד של מיעוט בנכר מצד שני. המוסלמים יודעים לחיות כרוב שליט על אדמתו שמחזיק ברסן השלטון והריבונות, לחיות כמיעוט, לצד קהילת רוב דומיננטית ששפתה, תרבותה ודתה שליטות, עם המצב הזה אין להם כלים להתמודד.
ההצלחה של היהודים בצרפת נובעת מכך שליהודי יש ניסיון היסטורי בקיום כמיעוט בקרב רוב לא יהודי. "מצב השוליות" לכאורה הגלום בהיותך מיעוט, מוכר ליהודי מקדמת דנא. למהגרים המוסלמים, "מצב השוליות" האובייקטיבי הזה הנובע ממספרם
ביחס לרוב האוכלוסייה, נתפס כמצב של נחיתות והשפלה כלפי שפת הקוראן והאסלאם. התוכנה הרפובליקנית שוללת כל ערבוב אפשרי בין דת ומדינה, ואילו המהגרים המוסלמים נותרו נאמנים לתפיסת העולם שאינה מבחינה בין דת ומדינה ובין קודש וחול.
צרפת לא הצליחה להתגבר על משברי העומק שחוותה במאה העשרים. היא היתה תמיד רק האקסאגון, <המשושה> קורסיקה ועוד כמה מושבות קיקיוניות מעבר לים. היא משלמת עתה באיחור של חמישים שנה, את מחיר כיבושיה והתגרותה בחמש המדינות המוסלמיות הערביות: מרוקו, אלג''יריה, טוניסיה, לבנון וסוריה ועוד כהנה וכהנה מדינות מוסלמיות כמו מארוטאניה ומאלי באפריקה השחורה. היא הנחילה להם את תרבותה ואת שפתה, בסופו של דבר בני הקולוניות רדפו את אדוניהם לשעבר עד ביתם. צרפת של היום, אכולת רגשות אשם כלפי המושבות שלה בעבר ובה בעת שבורה, מרירה והמדוכדכת בעקבות ירידתה מגדולתה. האם זהו סיפורה של גוויעה ידועה מראש או שצרפת תמצא את העוצמות להיחלץ מהמשבר
סקירות נוספות אודות עיון בספרו של דניאל בן סימון - "נשיכה צרפתית"