המיתוס של סיזיפוס

בספרות היוונית, סיזיפוס נידון לעונש אכזר – לגלגל סלע ענק לראש ההר רק כדי לראות אותו מתגלגל מטה במורד, דבר שחייב אותו לחזור על אותה פעולה, ללא הפסק, לנצח. העבודה הסזיפית קרויה על שמו ומאפיינת, אולי, את רוב העבודה המודרנית: חסרת ערך, חסרת תקווה וחוזרת על עצמה. אלבר קאמי מצליח לחלץ מתוך האגדה ההומרית הזו את הנסיבות המדוייקות שהובילו לעונש קיצוני שכזה. האגדה גורסת כי סיזיפוס מרד נגד אלוהיו, העריך אותם פחות מערכם הממשי וניסה לגנוב את סודותיהם. גרסה אחרת טוענת שסיזיפוס הצליח לכבול את המוות בשלשלאות ועל כן נענש על תחבולה זו על ידי פלוטו.
עבור קאמי, דחיית האלים והמוות על ידי סיזיפוס הופכת אותו לגיבור האבסורדי האולטימטיבי והעונש שלו מהווה מטאפורה שוות ערך לאדם האקזיסטנציאלי. אירוע המפתח, לפי קאמי, בעונשו של סיזיפוס מצוי ברגע בו הסלע מידרדר שוב למרגלות ההר והגיבור יודע שעליו לרדת למטה ולנסות, בעמל רב, לדחוף אותו לפסגת ההר. זוהי למעשה הנקודה בה התודעה מושגת. כל אחד מאיתנו צריך לאחוז, בנקודה מסוימת, בידע שלו ולהגיע להכרה המחלחלת, לפיה לא משנה מה נעשה, כולנו נידונים לכישלון כיוון שבסוף כולנו נמות. סיזיפוס, בדומה לאדם, הוא מרדן, אך חסר כוח וברגעים אלה, בהם התודעה ברורה, הוא חש נישא מעל האלים. בסיכומו של דבר, קאמי לא רואה בדמותו של סיזיפוס עבודה מתמשכת, קשה וחסרת תועלת, אלא אדם מסופק שמבין כי אמונתו שייכת לו. רק הוא יכול להבחין בין מהות לקיום. קאמי מסיים את מסתו בתארו את סיזיפוס למרגלות ההר, מתכונן לשוב על הפעולה המענה של בהעמסת הסלע במעלה ההר, אך הוא אינו רואה בו כאדם כאוב, הנתון תחת עונש, אלא כאדם מאושר. מאושר כיוון שהוא גילה את סוד חייו: “די במאבק אל הפסגה כדי למלא בשמחה את לב האדם"