אם יש גן עדן
הספר
מתאר באופן חי למדי את החודשים האחרונים של הכיבוש בלבנון לפני
הנסיגה בשנת 2000. מסופר על ידי ארז, קצין, מפקד אחת מהכיתות ששומרות על מוצב הבופור. בתחילה אנו פוגשים בחיילים "מורעלים", אמיצים, בעלי מוטיבציה גבוהה מאד, מאמינים במשימה החשובה שהם ממלאים: שמירה על גבול הצפון מפני פלישה או ירי של טילים. עם התקרב הנסיגה, חודרת ללבבות ההבנה שכבר זמן רב העבודה שלהם מיותרת. כל הפעולות שלהם: שמירה, מארבים, פתיחת צירים ועוד, כולן מיועדות בעצם אך ורק לשמירה על עצמם ועל המוצב שבו הם שוהים וכל מה שהם עושים הוא להגן על עצמם ולנסות עד כמה שאפשר להישאר בחיים ולא להיפגע. כבר מזמן שאין פעולות בשטח נגד האויב והתעצמותו המתקדמת. לאט לאט המוטיבציה של החיילים יורדת והספק מתגנב ללב עד ליום הנסיגה.
הספר זכה בפרס ספיר לספרות בשנת 2006, וקשה למצוא הצדקה לכך. זהו אמנם ספר חזק מאד, נוגע ללב, מתאר את מציאות האימה והזוועה בצורה אמינה ביותר - אם כי לא
הייתי שם ואף המחבר עצמו לא היה שם - אבל בוודאי שזו אינה ספרות. אין כאן עלילה, אין סיפור ואין פיתוח
דמויות פרט לזו של המספר. הספר הוא אוסף של אפיזודות שבמקרים רבים הן דומות אחת לשניה ועם מעט מאד התפתחות. איך יונתן
נהרג, איך תומר נהרג, איך זיו נהרג. קצת על האימונים בגולן, איך הם מתעמתים עם ההפגנות בתוך המדינה בעד ונגד הנסיגה, אורח החיים שלהם שם, איך הם נכנסים ויוצאים, איך הם זוכרים את המשפחות ואת החברות שלהם, את היחסים ביניהם, "הרעות". כל אלה מתוארים בצורה מעולה, אבל בוודאי לא מהווים סיפור. הייתי מגדיר את הספר כספר עיון המסופר בצורה מומחשת על ידי דמויות והאינטראקציה ביניהן.
סקירות נוספות אודות אם יש גן עדן