הפואמה מנוסחת כפניה. הדובר בשיר פונה אל "בן – אדם" בבקשה לקום וללכת לראות את עיר ההריגה ( העיר קישינוב שברוסיה), "קום
לך לך אל עיר ההריגה". בתחילת
הפואמה מתואר המקום לאחר המעשה שהתרחש שם (
הפרעות) ישנם תיאורים שקשורים רובם ככולם במוות: "הדם הקרוש", "המוח הנוקשה", "החללים" ו"דמים". הדובר בשיר מבקש מבן האדם לעבור שם במקום ובחצרות ולהתרשם ממה שקרה ולשער לעצמו מה היה האסון שהתרחש . הדובר פונה אליו שיחפש עדי ראיה וישאלם. בן האדם מוצא ושואל את העכבישים משום שהעדים היחידים שנותרו הם בעלי החיים והעצמים הדוממים. תשובתם של העכבישים היא תיאורים של ריטוש, שחיטה, הריגה רצח וגזלת חיים בצורה אכזרית בטרם עת, "מעשה בתינוק שנמצא בצד אמו המדקרה כשהוא ישן ובפיו פטמת שדה הקרה;".
בסיומו של חלק זה של השיר ישנה הערה לבן האדם; אם הוא רוצה להפסיק לראות את המראות הללו כל שעליו לעשות זה לצאת מהעיר הזאת וללכת לעיר אחרת. בחוץ הכל מתנהל כשורה, חיים חיים רגילים "וקפצת משם ויצאת – והנה הארץ כמנהגה, והשמש כתמול שלשם תשחת זהרה ארצה"
בהמשך מתואר בן האדם שהוא יורד לתוך מרתפים, מערות וחדרים אפלים בעיר הזאת. במקומות האלה נאנסו בנות העיר לעיני כל העיר. הדובר מציין שוב שהכל שב למנהגו, "והכל ישוב למנהגו, והכל יחזר לשורה" אולם הפעם אין הדבר התקיים כאן הוא מביע תקווה.
הדובר בשיר מביע ביקורת על איך הגיבו היהודים לפרעות בזמן הפרעות. הוא מבקר את המקומות בהם התחבאו ועליהם ברחו. בנוסף הוא מבקר אותם בצורה אירונית כשהוא מכנה אותם "בני בניהם של המכבים" ו"ניני האריות" רוצה לומר שהם היו פחדנים, "ועתה לך והבאתיך אל – כל – המחבואים: בתי המחראות, מכלאות חזירים ושאר מקומות צואים, וראית במו עיניך איפה היו מתחבאים אחיך בני עמך ובני בניהם של-המכבים, ניני האריות ש"באב הרחמים" וזרע ה"קדושים".
לאחר מכן ממשיך בן האדם את "סיורו" בעיר וממשיך להיחשף למראות הנוראים. הדובר אפילו מציין שלא רק שהאנשים שנותרו בחיים ואלה הפצועים שבורים בנפשם וברוחם, אלא גם השכינה, "ושכינה שחורה אחת עיפת צער ויגעת כוח". השכינה סובלת משום שהיא אינה מסוגלת לבכות.
לאחר שמסתיים תיאור המקום לאחר הפרעות מתחיל תיאור הזיכרון. בן האדם נדרש לבקר בבתי הקברות של החללים, לראות את טקסי ההלוויה ואזכרה. האנשים שלא נפגעו מנסים למצוא סיבה מדוע התרחשו הפרעות. הם מאמינים שזה בגלל חטא שהם בצעו חטא "אשמנו, בגדנו".
אט, אט מתואר איך החיים חוזרים לשגרה, האירוע אינו נשכח, אולם כבר לא עוסקים בו- הוא נשאר בגדר זיכרון ובגדר אזהרה לעתיד פן יתרחש שנית, "והנה כל אלה הנפשות אשר חרדו והקיצו בקר – שבו לערב ותרדמנה"
בסופה של הפואמה מתוארת התוצאה העקיפה של הפרעות. הרבה פצועים ונכים ש"פושטים יד זהה וחושפים זרוע שבורה… לאמר: "גולגולת רצוצה לי, ''אב קדוש'', לי- תנה לי את תשלומיהם!" הקבצנים האלה רבים מי מהם יותר פצוע וסובל ולמי מגיע לקבל פיצוי.סופה של הפואמה הוא שהדובר בשיר גוער בבן האדם שאין לו מה לחפש עוד בעיר ההריגה, מקומו לא שם, "ועתה מה-לך פה, בן-אדם" ופוקד עליו לברוח משם למדבר ולקחת עמו את כל הצער היגון, "קום ברח המדברה ונשאת עמך שמה את-כוס היגונים". לאחר שבן האדם ימצא בדבר עליו לצעוק חזק, לשאוג , להוציא את כל כעסו וצערו על ידי צעקה רמה זו, "ואת לבבך תתן מאכל לרון אין-אונים, … ושאגתך המרה שלח-". ולבסוף, פשוט לברוח משם ולהיעלם: "ותאבד בסערה".