ישבנו,
רותי ואני, בין השיחים, נמלטים מעינה הפקוחה של המורה להתעמלות, שעסקה בציד משתמטים כמונו, שבמקום לרוץ את נשמתם מבזבזים
את זמנם על שיחות בטלות.
כשייגמר השיעור ונחזור לכיתה, אלך בזהירות-בזהירות לשולחן שלי. אין לי טעם לנסות לדבר עם מישהו. בלאו
הכי אני מוחרם.
הייתם מאמנים? בכיתה ו' ברמת גן, על סף שנות אלפיים, עוד מתעסקים בחרם. והכל למה? בגלל שהעזתי לצאת עם רותי.
נשמע לכם פשוט, הא? תיכף תגידו שגם להיות שמן זה לא
סיפור. אז הנה ההוכחה: זה ועוד איך סיפור, שספר שלם נכתב עליו, כלומר עלי, בועז השמן.
מי ששמן כמוני - יזדהה איתי. מי שרזה (שלוש פעמים בוז!) יקרא בנשימה עצורה את השנה המרתקת ביותר בחיים שלי, שבקרוב מאוד תהפוך לסרט קולנוע שובר קופות (ואם לא, לא נורא). ומי שעובר את גיל 16, מתבקש לעזוב את הספר הזה ואותי המנוחה, הלאו הכי הוא לא יבין כלום.
אורן ציבלין, 24, הוא עורך שבועון הצעירים "כולנו". זהו ספרו הרביעי.