היגלטי פיגלטי פופ – מוריס סנדק
מאנגלית: יהודה אטלס, הוצאת הד ארצי ושבא
שם הספר הוא רק שיר שטות, מעין קשקוש שחיבר
סופר ילדים אמריקני בשם סמיואל גריסוולד גודריץ'. כבן המאה התשע-עשרה, הוא חשב שצריך לספר לילדים סיפורים אמיתיים מהחיים – על הטבע, על מאורעות היסטוריים, על אישים חשובים, ולא סיפורים שהיו מקובלים עד אז – מעשיות דימיוניות על מכשפות, גמדים ומפלצות. כדי למחות על הקיים, חיבר את השיר שנפתח בקשקוש: 'היגלטי
פיגלטי פופ' ועד מהרה הפך שירו לחלק משירי 'אמא אווזה', ונשכחה לחלוטין העובדה שבמקורו נכתב כמחמאה. 'היגלטי פיגלטי פופ' הוא גם שם ההצגה שמעלה התיאטרון העולמי של אמא אווזה בסוף הספר, בהשתתפותם של חזיר, חתלתול, אריה, כלב ונערה. הסיפור מתחיל בכלבה קטנה וחמודה מסוג סיליהאם (שלא קשה לנחש מה מראהו, שכן איורים של דמותה, בכל מיני פוזות, מצויים לאורך כל הספר) בשם ג'ני. לג'ני יש מה שכל כלב יכול לחלום עליו: כרית גדולה לשינה למעלה, וכרית מרובעת לרבוץ עליה למטה. יש לה מסרק ומברשת שיער, שתי צנצנות של גלולות, טיפות לעיניים וגם לאוזניים, מדחום, סוודר צמר, שני חלונות להשקיף מבעדם על הנוף, שתי קערות אוכל, והחשוב ביותר אדון, אחד כזה שאוהב אותה. אך למרות כל הרכוש הזה והטוב שבו מתנהלים חייה, משהו חסר לה. לעציץ שעל אחד משני חלונותיה היא אומרת, תוך כדי אכילת כל פרחיו, עליו וגבעולו: "אני רוצה משהו שאין לי. חייב להיות איזה טעם נוסף מלבד שיהיה לך הכול!" עד שתמצא את הטעם ההוא, הרבה מאוד אוכל עובר דרך לשונה. יש לה תיאבון בריא, גם לאוכל וגם לחיים. כדי למצוא את הדבר הנוסף ההוא, יוצאת ג'ני לעולם: אל ההרפתקאות, הסכנות, המפגשים עם היצורים האמיתיים שמסתובבים ברחובות. מבלי להישמע ציניים, הרי מדובר רק בכלב, ניתן לתת כותרת נוספת לספר, כותרת אקזיסטנציאליסטית משהו: "כלבה מחפשת משמעות". ואת המשמעות לחייה היא מוצאת לאחר התלאות שהיא עוברת. בסוף הספר אנו פוגשים כלבה חכמה, בעלת ניסיון, שהגיעה לעיסוק שבו מצאה את אושרה, תוך כדי איבוד כל נכסיה בדרך. ג'ני, אני למדים מאחרית הדבר, היתה כלבתו של מחבר הספר, מוריס סנדק, אשר נשארה נאמנה לבעליה – בניגוד לג'ני הגיבורה הספרותית, ונפטרה מסרטן. מאז החל סנדק לציירה בכל ספר שאייר. הספר המנוקד, עם איורי השחור-לבן החמודים שלו – מיועד לילדים וגם למבוגרים, כאלה שה'אני' הילדי שלהם עדיין חי וקיים ומרגיש טוב.