הספר האדום – ברברה להמן
הוצאת כתר הספר האדום איננו ספרו הקטן של מאו צה טונג, אין בו כתבי פילוסופיה או אמירות קומוניסטיות.
למעשה אין בו מלים כלל רק
ציורים. גם צבעו האדום נדמה קצת אקראי. הוא יכול היה להיות כתום או צהוב או כחול מבלי לפגוע בתוכנו ובמסר שלו. הספר האדום מזכיר דווקא ספר אדום אחר בשם "זום" של היפני אישטוואן
באניאי. גם בו אין מילה אחת כתובה למעט זום כמובן, גם לא תוכן עלילתי, רק ניסיון לבחון מציאות מנקודות מבט שונות. כמו מצלמה שמתמקדת בפרט אחד קטן, הולכת ומתרחקת ובכל פעם רואים יותר ויותר את כלל התמונה. הספר מתקדם אחורה ומחדד בנו את התחושה ששום דבר אינו באמת כפי שהוא נראה. כל תמונה בחיינו היא חלק קטן מתמונה יותר גדולה. מזכיר עוד סיפור: זה עם הג'ירפה ששתי נמלים נתבקשו לתאר את צורתה. נמלה אחת יושבת על קצה זנבה ומתארת סבך של שיער והשנייה על הקרן בקצה ראשה ומתארת משהו גבוה מאוד נוקשה כמו עצם. כך שאין לנו מושג כלל איך ניראת ג'ירפה. בספר האדום התיאור קצת יותר מדויק, ראשית מפני שאף אחד לא נצרך לתאר דבר, מלבד לחקור ולגלות ולעוף על כנפי הדמיון, ודמיון מצוי שם בשפע. הספר מתחיל בציור של עיר גדולה מושלגת, דומה לניו-יורק. ילדה אחת פוסעת על המדרכה בדרכה לבית הספר ומגלה משהו אדום מבצבץ מתוך השלג. הילדה אוספת את הספר אל חיקה ותיקה. בזמן השיעור היא פותחת אותו ומדפדפת. בתחילה היא רואה ים עם כמה יבשות. בכל דף היא מתקרבת יותר ויותר אל חוף זהוב שילד בן גילה, מהלך בו עד שנתקל במשהו אדום מבצבץ מתוך החול. הוא לוקח את הספר, מדפדף בו ומה הוא רואה?... יכולים לנחש?... לשם כך נחזור אל סיפור הנמלים על הג'ירפה. כאשר הנמלים יירדו מהזנב והקרן ויתרחקו מהחיה הגבוהה הם יראו אותה היטב במלוא הדרה וצורתה, ויוכלו לפסוע יד ביד אל תוך השקיעה. זה גם מה שקורה בתמונות הספר, פחות או יותר. הרבה מילים לתאר ספר ללא מילים. אם נשארתם מסוקרנים, זה הזמן לרכוש אותו לילדכם הקטנים.