ישנם ספרים שקראתי כשהייתי ילד, וחזרתי וקראתי בהם, וחזרתי וקראתי, וגם כשהתבגרתי נותרה לי פינה חמה בלב עבורם. ספר כזה הוא המלך מתיא של יאנוש קורצ''אק.
כשהייתי ילד הספר הזה שבה את ליבי, על אף רצינותו והנוגות שבו, והיום אני מבין קצת יותר גם למה (ועדין מוצא את עצמי נהנה נאותן הנקודות בדיוק). אפרט על כך בהמשך.
זהו סיפור על מתיא, נסיך בן עשר שנים, שהתייתם מאביו המלך ומאימו המלכה, ולפיכך - על פי חוקי המדינה - מונה למלך. מתיא נופל לתפקיד המלוכה מבולבל ונוגה, אולם לאט לאט מוצא את מקומו ולומד לנהל את העניינים כמו שצריך. הוא מנצח במלחמה שפתחו עליו המלכים השכנים, מתיידד עם הכושים אוכלי האדם, מנסה לכרות ברית שלום עם כל שכניו ולתקן תקנות שייטבו את חיי הילדים במדינתו. עקב הצלחותיו והתפרצות רעיונות הזכויות לילדים ברחבי העולם, מוכרזת עליו מלחמה נוספת, ובה מואס בו עמו ומוסר אותו לידי האויב. הוא מוגלה לאי-שומם, שם הוא מהרהר הרבה על החיים ומה עושים בהם בני אדם, ולבסוף נמלט משם על מנת לעזור לידידתו הכושית קלו-קלו המנהיגה צבא של ילדים שחורים ואומללים למלחמה. לאחר עוד כמה הרפתקאות הוא שב אל ארצו, ומוותר על המלוכה מרצונו, מעדיף לעבוד במפעל כאדם פשוט.
עצב שזור בסיפור הזה, מראשיתו ועד סופו. עצב שקט, מפוכח, של אנשים החשים אחריות על הנעשה סביבם והנעשה שביבם אינו מרנין לב בדווקא. אבל יאנוש קורצ''אק היה אוהב ילדים גדול ומחנך גדול, והוא סבר שניתן לדבר עם ילדים גם על דברים עצובים ולא לרפד את חייהם בדבש. אפילו ההומור שבספר (ויש הרבה) נימה של עצבות שזורה בו. המלך מתיא, הילד התמים ומלא הרצון הטוב נתקל בשרים המבוגרים המקיפים אותו, החושבים על מעמדם וממונם, במלכים ממלכים שונים, שלחלקם מבקשי מלחמות וחיי בני האדם שייפלו אינם חשובים בעיניהם. גם בילדים רעים נתקל מתיא, אטומים, אכזריים, לועגים וקנאים. אט אט הוא לומד שהוא נזקק למבוגרים, ושיש לפעול בשכל. הוא הולך ומרבה לקבל עצות ולחשוב, אבל ליבו נותר תם ומבקש טוב. הוא מקבל את שכלו של מבוגר אבל מוסיף לשאול את שאלותיהם הפשוטות של הילדים: למה יש מלחמות? מדוע לא יוערכו בני האדם הכושים כלבנים? מדוע משוללים הילדים זכויות?
במשך הימים מוצא לו מתיא ידיד מבין המלכים: המלך העצוב, המנגן בכינור, מבקש השלום והחכם. מלך זה הוא שמסביר למתיא כמה מעובדות החיים הכואבות, ואת הקושי שבלהיות "מלך מתקן" בעולם הזה.
הספר כתוב בשפה פשוטה, עזה, בוטה ורחוקה מאד מן הפיוט. לא מצאתי דומה למוזרות אליה הוא מסוגל להגיע בפשטות ביטויו ועלילתו. כשקראתי את הספר הזה קרה לי יותר מפעם אחת שישבתי ובהיתי במשפט כלשהו כמה רגעים, וחזרתי וקראתי אותו, לא ידעתי איך לבלוע אותו, ואם לצחוק או לבכות.
מלא הוא הספר "המלך מתיא הראשון" בציניות ואירוניה. אין כמעט עמוד החף מהן. אירוניה כלפי המעמדות, כלפי המבוגרים, כלפי החוקים, כלפי אטימותם של בני-אדם. אבל אירוניה מיוחדת היא זו, אירוניה ילדותית היוצאת מפי ילד שקבל את המילים ואת הדעת. אנשים רעים מאד ישנם בספר הזה, יד ביד עם אנשים טובי לב ואנשים רגילים שרחמיהם נכמרים לעיתים ועיתים הם טרודים. פסיפס דמויות גדול יש בו, ותיאורים בוטים ופרטניים למדי שלהן. השמות מענינים להגייה, ילדותיים, מתגלגלים שוב ושוב על הלשון: מ ת י א, ק מ פ נ ל ה, הנרי הרגזן, בום-דרום, הקיסר פ פ נ ו צ י ועוד רבים. אלו וכן הירידה המכוונת לפרטים כגון מספרים מדוייקים והתייחסות למעשיהם של אנשים פרטיים כך שאפשר להכירם לפי קוי אופי מזהים, הינו אותי מאד בתור ילד.
הסיפור יכול היה להסתיים בטוב (שהרי סך-הכל זהו סופו), אבל יאנוש קורצ''אק החליט להוסיף לו פרק נוסף בסוף. לאחר שמתיא פורש מן המלוכה ונעשה עובד בבית חרושת, דוחף אותו רפאל חברו בטעות על מכונה, ומתיא נחתך, מאבד דם ולבסוף נפטר. כך הסיפור שלם יותר, גם אם עצוב יותר, ואירוני מאד שסופו של מתיא בא לו לא מן המלכים שרדפוהו והמלחמות שעברו עליו כי אם במהלך עבודה פשוטה ותמימה במפעל ובידי חברו הותיק.
יאנוש קורצ''אק היה צאצא למשפחה יהודית וחי בזמן השואה, כשההרג והדם הסתובבו בעולם והשתוללו. היה לו בית יתומים שהוא נשאר אביהם עד הסוף המר. שלושה חלקים לספר: המלך מתיא הראשון, שני חלקים, והמלך מתיא באי השומם. בעברית יצא הספר מנוקד. הספר מאוייר: נוגים הם האיורים, ממש כספר עצמו.
ספרים נוספים כתב יאנוש קורצ''אק וביניהם "קיטוש הקוסם".