פנחס רוטנברג - האיש שחישמל את ארץ ישראל

פנחס רוטנברג נולד בעיירה רומני שבאוקראינה רוסיה בשנת 1879, אחרי לימודים ב"חדר" ובבית-ספר תיכון, למד הנדסה במכון לטכנולוגיה בסן-פטרבורג, הוסמך כמהנדס והצטרף לשורות המהפכנים הרוסיים שפעלו להפלת הצאר ניקולאי השני. לאחר שנעצר ושוחרר, נמנה בהיותו, בן 26, עם ראשי המהפכה הרוסית הראשונה ב-1905 . מעשיו בקרב המהפכנים נותרו עלומים. בעיקר מעורפל תפקידו בחיסולו של הכומר גאפון, מנהיג פועלים, שהוביל מאה וחמישים אלף מפגינים לעבר ארמון הצאר, ואחר-כך שיתף פעולה עם המשטרה החשאית - האוכראנה. לאחר דיכוי המהפכה נאלץ רוטנברג להימלט מרוסיה, ובין השנים 1905-1907 התגורר באיטליה, שם שימש כמהנדס. גם אז לא ניתק את קשריו עם המהפכנים הרוסיים.
מלחמת העולם הראשונה שפרצה בקיץ 1914, גרמה לו להרהר בגורלם של בני עמו היהודים והוא הגיע למסקנה שהם חייבים ליטול את גורלם בידם ולנצל את שעת הכושר שזימנה המלחמה כדי להקים מחדש את ביתם הלאומי בארץ ישראל. את מחשבותיו נסח בחוברת קטנה, "תחייתו הלאומית של העם היהודי", עליה חתם בכינוי פנחס בן-עמי.
מאז פרסום החוברת התמסר רוטנברג לשרות המפעל הציוני. במהלך מלחמת העולם הראשונה היה מיוזמי הגדודים העבריים, יחד עם זאב ז''בוטינסקי, ונסע לארצות-הברית כדי לקדם את הרעיון, על פיו חייבים היהודים להקים יחידות צבאיות, שיילחמו לצדן של מעצמות ההסכמה (אנגליה, צרפת ורוסיה), ובתמורה תינתן להם לאחר המלחמה - ארץ-ישראל. העניין היה מסובך, ורוב המתנגדים לו היו מבית.
 לאחר המהפכה בשנת 1917, חזר רוטנברג לרוסיה והיה אחד מראשי השלטון החדש. במאבק על השליטה שהתפתח בין המשנביקים (איתם נמנה) והבולשביקים, גברה ידם של האחרונים ורוטנברג הושלך לכלא. בתחילת 1918 שוחרר, שהה  שנה נוספת ברוסיה ועלה לארץ ישראל.
בשנת 1919 הגיע לארץ (בפעם הראשונה) ופתח ביישום תוכנית חישמול הארץ בעזרת ניצול מי נחלים ונהרות לייצור כוח חשמל .יהחשמל הפך מעתה למהות חייו. הוא ביקש לרתום את  הירדן והירמוך לייצור כוח חשמלי, כדי להוציא את הארץ המוזנחת מהעידן התורכי ולקדמה לעידן המודרני.
בשנים הבאות הצליח לקבל זיכיון מהאנגלים ששלטו בארץ, לניצול מי הנהרות לשם יצירת כוח חשמלי והקים את חברת החשמל. כשלב-ביניים הקים תחנות כוח, שהיו מופעלות על-ידי דלק, בחיפה, בתל-אביב ובטבריה; הוא התמודד עם ראשי הערבים, שהכריזו מלחמה על "החשמל היהודי", וניצחם; הוא אף קיים עימותים לרוב עם ידידים ושותפים לדרך. רוטנברג היה איש קשה וסמכותי וכל מי שלא קיבל את דעתו צורף לרשימת יריביו.
גולת הכותרת של מפעלו הייתה הקמת מפעל החשמל בנהריים, במפגש הנהרות ירדן וירמוך, מדרום לכינרת. שם, על שטח של 6,000 דונם ממזרח לירדן (בימים ההם בשליטת האמיר עבדאללה, סבו של המלך חוסיין), הטה רוטנברג את אפיקי הנהרות וכרה אגם גדול, שממנו הופלו המים על טורבינות של תחנה הידרו-אלקטרית. קרוב לחמש שנים נמשכה העבודה. מאות פועלים חיו ועבדו בתנאים קשים, כשרוטנברג מלווה אותם בכל העת, דורש מהם מאמץ רב, אך גם נותן, עוזר ומתייחס לכל השותפים למפעל כאילו היו בניו. לכבודו הלחין המלחין מרדכי זעירא את השיר "הזקן מנהריים".
בערב שבועות תרצ"ב (יוני 1932) נחנך מפעל החשמל בנהריים. אורחי הכבוד היו הנציב העליון ארתור ווקופ והאמיר עבדאללה. המים החלו לזרום בתעלות הענק והפעילו את הטורבינות. האורחים עלו לתא הפיקוח המרכזי והתכבדו בחיבור התחנה לקווי רשת המתח הגבוה, שהוליכו את הזרם לכל קצות הארץ.
רוטנברג היה לא רק מהנדס ו"משוגע לדבר אחד" - חישמולה של הארץ. הוא היה גם ממייסדי ה"הגנה" ואחד ממפקדיה בשנותיה הראשונות, וכן מראשי היישוב היהודי. פעמיים, בתקופות קשות ליישוב, נתמנה לנשיא הוועד הלאומי, המוסד הייצוגי של יהודי הארץ. בפעם הראשונה קיבל את המינוי לאחר מאורעות 1929.
רוטנברג לא השתייך למחנה פוליטי כלשהו. בפעילותו הציבורית ניסה, ולא אחת הצליח, לגשר על-פני תהומות פוליטיים. בין היתר הצליח להביא לשולחן הדיונים את שני היריבים - דוד בן-גוריון וזאב ז''בוטינסקי - בשנת 1934, וזכה לראות את ההסכם, שנקרא "הסכם בן-גוריון - ז''בוטינסקי", שיועד להפגת המתח הפוליטי בין מחנות השמאל והימין.
פנחס רוטנברג נפטר בטבת תש"ב, ינואר 1942, ונקבר בהר הזיתים.