כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת

כל הסכויים שבקרוב תעבור פה רכבת הוא יצירה אוטוביוגרפית הממקמת את תחנות חייו של גרבוז באמצעות יצירתו. כך כהצהרתו. גרבוז מעצב את ספרו, קודם כל, לפי מיטב המסורת של קימום הסובייקט באמצעות כתיבה מאורגנת על פי הדפוס העתיק של הסטואיקנים (רורטי 1989, ולאקאן 1977). על אופן עשייתו מצהיר המחבר: "בראשי היה תמיד אי סדר. <...> לפעמים אני מרגיש כאילו בלעתי פקיד קטן ויעיל ששומר עלי בדרך מרתקת ומרגיעה כבמנטרה – לסדר זה במקום להיות מסודר." ( 52, שם הוא מתאר את דפוסי התנהגותו, ומספר על נטייתו לאסוף, לסדר, למיין ולספור). עם הצהרתו על הנטיה לאסוף ו"לסדר" חומרים, מספק גרבוז אמירה מנוגדת, המספקת אליבי לעירוב ו''בלגן'' מכל סוג שהוא, המשמש גם הוא כעקרון מארגן, כשגרבוז אומר שהקולאז'' הוא הבסיס לכל העשיה שלו, לפחות בתחילתה. מלכתחילה הנטיה הבסיסית לקולאז'' קשורה לסלידתו מ"מצבים שבהם יש היררכיה" ( 50, 267). עם זאת, הצהרתו שאח"כ הרבה למחוק קטעים מהקולאז'' או להשמיד חלקים ויצירות שלמות שסר חינן בעיניו מראה, כי "עשיית הסדר" דומיננטית יותר מהערוב ה"קולאז''י". המגמה ל"עשיית סדר" ניכרת בעצם הבחירה של גרבוז במתן האירועים על פי סדר כרונולוגי. הוא מתאר את עצמו כילד בשכונה בורגנית בגבעתיים, בן להורים ''פולנים'' המוצגים כזעיר בורגנים קרתנים, אחר כך כנער, חיל, קיבוצניק וכן הלאה. מהלך ''מסודר'' נוסף הבולט יותר בשני השלישים האחרונים של הספר עוקב אחר התפתחותו כשהיוצר מציג את תמונותיו באופן מוער, ובסדר כרונולוגי. הוא סוקר עצמו בתפקודים שחלקם משיקים, כ''תלמיד'', ''צייר'', ''מורה'' וכן הלאה (וראה את שיר הסיכום ההיתולי שלו בנושא, רדי-סטדי ארט, כעין פרודיה על ''דיוקנו של אמן כאיש צעיר ''. כך נוצרת סימטריה ''יומנית'' בין קוי ההתפתחות השונים של גרבוז, כאשר הוא ''מכונן'' ומראה (לכאורה) את חלקי ה''אני'' שלו בהתהוותם (בדיונו בפן האישי) ומדגימם באמצעות תמונות המייצגות נקודות מפנה של תהליך התהוותם וכינונם מחדש כ''אני'' שלם אם כי מורכב מסתירות לא מעטות. כך למשל, הוא מצהיר על ערוב ה''אישי עם ה''ציבורי'', הלאומי (דוגמת תיאורו את תמונתו כחלק מקבוצת ילדים בחג האסיף, 45), עירוב שאפייני ללא מעט יוצרים בעיקר בראשית דרכם (בדומה לב''אני <היוצר> התלת פני'' של ביאליק בעשור הראשון ליצירתו, לשיטתו של דן מירון (1986, שמצהיר: "כמנהגי אני עובר מהציבורי אל הפרטי ללא נסיבות מקילות <...> באלבום התמונות מצאתי<...> תמונה בה רואים את אחי אלון ואותי לבושים בבגדי חג שמשמעותם בגדי עונש, חולצה לבנה ומכנסים עם כתפיות שבמרכזן רקום <...> לדיראון הגוף והנפש ברווז חמוד. <...> על כתפינו אנחנו אוחזים שתי קופסאות נעלים שעברו הסבה חסרת חן לטנא <...>הסלסלות היפות שהביאו ילדים אחרים היו שילוב דקורטיבי של פירות נאים וירקות סוג א'' <...>לשום פועל מפועלי גבעתיים, לא שכן כילדיו, לא היה ברור למי מיועדת מתנתנו העלובה <...> התמונה הזאת ספוגת החול והדמע הולידה בין השאר את הירקות המרחפים ואת הפירות שאינם במקומם ואת הטבע הדומם שהוא פעיל יותר מהסביבה האנושית , ואת השימוש שעשיתי לא פעם בפירות וירקות מפלסטיק" . גרבוז מתאר איפה הן את עצמו ואחיו כפרטים, כילדים המתבישים בסגנון לבושם ה''גלותי'', בנוסח ''ילדים טובים פולניה'', כמו גם בטעמה הסר של אמם שרפדה את סלם בירקות – לא בפירות יקרים כאלו שנכללו בסלי חבריהם, וזאת מן הסתם כחלק מתפיסת עולמה האקונומית. אלא ששני הילדים, מעבר לדמותם כפרטים, הם בעת ובעונה אחת גם "בני פועלים מגבעתיים" הלוקחים חלק בטקס שאבד את משמעותו המקורית. בסופו של הטקס שעוּקַר מתכונותיו המקוריות נותרים הוא ומשתתפיו תלושים וחסרי תכלית: סלים חגיגיים יותר או פחות, שילדים נעים עמם, משום מה, במשטח חול (מגרש כדורגל) במרכז הפרוור. כאילו על מנת לחבר מחזה עיוועים זה למקום כלשהו, מסיים גרבוז את תאורו בהשפעת האירוע המיצג הזה, המסומל בתמונה באלבום, על יצירתו הפלסטית בהמשך, וכך הוא קושר את ה''אני'' הפרטי, הילד המתביש, וה''אני'' הציבורי – בני פועלים מגבעתיים, בחברה ששומרת על שריד מוטה של מסורת וזאת במנותק לשרשיה (הדתיים), עם ה''אני'' היוצר, עם הפן האמנותי שבאישיותו כפי תתגבש עם הבשילו. קישור סיבתי כעקרון מכונן מופיע במובלע בארגון חומרי הספר: גרבוז מתאר את ''שיעור הציור'' הראשון של מורו ורבו רפי לביא, המבקשו לצייר במנוגד שני ציורים: כד "של איכר" וכד "של משורר". במוצהר, טוען גרבוז כי כך נגמל מסטראוטיפיות בעקבות התרגיל, אבל במקום אחר הוא מעיד על נטיתו לתאר ולצייר את עצמו כ"לא איכר" "לא קצין" ועוד (290 - 291), וגם כאן יש סוג מסויים של סטראוטיפיות, אם ן כה וכה יצא לי לגמרי אחרת" (98), ואילו כאשר החיקוי יוצא דומה מדי, הרי שבמילא הוא נקודת המוצא או,לעיתים, מטרתו כיוצר. גם החיקוי הוא עקרון מארגן. בין המסלול האישי לאמנותי מקשר חוט אירוני דק. בתחילה הוא מציג את עצמו כילד ''הלא יצלח'' של הוריו, אשר, מצידו, סולד מטעמם ''הרע'' של הוריו המתגלם בשיאו בתמונת השמן הנאיבית המוצגת בסלון ביתם. אחר כך, עם התקבלותו כאמן, מתברר לו כי מבחינת הוריו הצלחתו נתפסת כסוג של כשלון, וגם כשהם תולים את תמונתו ''המודרנית, המופשטת'' במקום אותה תמונת שמן, הוא חש כי הדבר אינו נעשה כאקט של הכרה בהישגו והצגתו לראוה אלא כמעין ''מבחן פולני'' של האורחים, מבחן הבודק הן את טעמם והן את עמדתם של האורחים – המתבוננים מול בני המשפחה, בבחינת "הלנו" או "לצרינו" . הוא אף יוצר את התחושה, כי דוקא הצגת תמונתו שלו בבית הוריו גורמת לו סבל רב יותר. בכך מודגמת בסמוי העמדת עצמו כדמות ''נעבעכית'' לא פחות מאלה של הוריו ה''גלותיים'' מאחר והוא עצמו כה חסר בטחון עד שהוא מרבה ''לפרשן'' את תלית תמונתו בסלון. ("בושה ויער תלוי על מסמר", 87 – 90 ). יחסו של גרבוז לאביו מורכב יותר, אך לא זה המקום לפרט.