הספר האוטוביוגרפי של איתי בחור "אפס אחוז" מספר על אפס אחוז נכות מהצבא שלא קיבל המחבר חרף פציעה קשה.
הספר שובר
הרבה מיתוסים שבתוך תוכנו כולנו יודעים שהם אמת לאמיתה. כמה שעצוב להודות בזה.
צבא שחושב שכל מי שמתלונן על כאבים הוא בבחינת :"אין דבר כזה לא יכול. לאיכול זה לא רוצה ולא רוצה זה סרוב פקודה". זהו צבא של תעשה,תישתוק ואל תבלבל במוח.אתה בסך הכל מספר אישי וטו לא.
הסופר מתאר להפליא את הביוקרטיה הצבאית, את המתנות הסרק במיוחד בתקופה שבין להיות אזרח ללהפוך לחייל בצבא ההגנה לישראל,אבל אני אמתמקד כאן באטימות של הצבא (אין דרך יותר נוחה לתאר זאת). כך ,למשל, כתוב בעמוד 43 למעלה:
" אבל אני הרי נכה צה"ל ולא מסוגל לירות
גם לא להחזיק רובה.
התקשרתי למפקד היחידה. הסתבר שהיחידה איבדה את התיק הרפואי שלי.
אז המפקד החינוכניק,דני מילוא קראו לו-אני אפילו זוכר את השם שלו-סגן אלוף בצה"ל -אמר לי שאם היחידה איבדה את התיק הרפואי שלי אז מבחינתה אני בריא ושלם.
ושחוץ מזה הבעיות שלי הן לא הבעיות שלו אז שאני לא אתקשר אליו יותר".
וזו רק דוגמונת אחת מיני רבות שבצבא בלי אישור שאתה פצוע אנוש אתה בריא שלם ומסוגל לרוץ מרתון (זו הבנתי שלי בין השורות מהספר שקראתי..פעמיים).
ועוד דוגמא לאטימות הצבא והתיחסותו או אי התיחסותו לפצועים והפעם מתוך עמוד 89 באמצע:
"תהליך השיקום היה ארוך ואינדיוידואלי. לא היה טעם לאשפז אותי-הייתי צריך בסך הכל כמה שעות של טיפולים ביום"...שמרו את המקומות למיקרים קשים באמת של קטיעות ושריפות. אני יצאתי מסכנת קטיעה אז לא הייתי פצוע מספיק בשביל בית חולים". ועל זה הייתי אומר גם טימטום וגם חוצפה.
יש בספר התיחסות לחייל כחפץ-חפץ של הצבא.
כיום איתי בחור כבר מזמן משוחרר משרות צבאי ,אך גם בחיים האזרחים הוא נתקל באי נעימויות הנובעות מכך שכלפי חוץ הוא ניראה בריא,שלם וחזק ולכן נבוך ממבטים ותגובות של מבוגרות באוטובוס ,נוכח העובדה שהוא לא קם כדי שהן תשבנה.איך זה שבחורציק לא נותן לגברת זקנה כמוני לקום.
אסיים בדעה שלי שגם היא בבחינת הס מלדבר עליה ושלא מוזכרת בספר.לפחות לא באופן ישיר.
רוב רובם של המתגיסים ליחידות המובחרות,לא עושים זאת מתוך אהבת מולדת,אלא מהכיף הילדותי לחסום אגרופים ובעיטות. ילדון בכיתה ג שלומד ג''ודו וחייל שמשתמש רבות באקרטבטיקה קרטיסטית לגבור על חמש ערבים בו זמנית נישמעים אותו הדבר.