הדבר פורסם ב 1947
והוא ספרו הראשון של אלבר קאמי שפורסם לאחר תום מלחמת העולם השנייה.
הספר מספר את סיפורה של
העיר אוראן אשר באלג'יריה, עיר רגילה, שגרתית ומנומנמת, בעת שתקף אותה הדבר. הוא מגולל את דרך התמודדותם של דמויות שונות עם
המחלה ודרכן את הגישות השונות, הפילוסופיות והמעשיות, הקיימות להתמודדות עם הרוע. הדבר מייצג כאן את אי הצדק, את הרשע, את המוות והרוע שבקיום האנושי. יש המפרשים את הדבר גם כמייצג את הרוע האנושי הפוליטי והמדיני, את המלחמה, את הטוטאליטריות והאלימות.
הסיפור מלווה את תושבי אוראן במהלך חודשי המחלה. הוא מספר על חיי היומיום עם הדבר, על העוצר המוטל על העיר, על ניסיונות הבריחה, על הלוויות, על מזג האוויר, משמעותו והשפעתו, על מנהיגי העיר, פקידיה ועיתונאיה, על התנהגותם של אזרחים מן השורה, על מחשבותיהם, מעשיהם וחלומותיהם.
הגיבורים המרכזיים הם
רייה הרופא, טארו, עוזרו, והכומר פאנלו.
פאנלו מייצג את הגישה הדתית. הוא מוצא צידוק לדבר במעשיהם הרעים של בני האדם. תחילה הוא מטיף לתושבי העיר וממלא אותם ברגשות אשמה. דרשתו השנייה היא מתונה יותר, הוא מסביר כי נסתרות הן דרכי האל ויש לנסות ולמצוא את האלוהות בכל דבר. בסופו של דבר הוא מת מן המחלה כשהוא אוחז בצלב עד נשימתו האחרונה.
ד"ר רייה, לעומתו, פועל מתוך אהבה לאדם וחמלה כלפיו. הוא לא שופט את קורבנות הדבר ומטפל בהם תוך כדי הקרבה וגילוי אומץ לב. רייה לא מוצא צידוק לדבר, הוא
יודע שהוא חסר משמעות ערכית והוא נטול אשליות לגבי הגאולה ממנו. עם זאת, הוא יודע שהדרך המוסרית היחידה הפתוחה לפניו היא הכרה בסבל הזולת וניסיון, נואש ככל שיהיה, לעזור לו. הוא נענה לתביעה זאת ומבין כי דרך ניסיונותיו לרפא אחרים הוא מרפא גם את עצמו במובן המוסרי. נקודת המוצא היא שהאדם הוא יצור חברתי ולא פרט, האחר איננו גיהינום, איננו זר ומפריע. לכן, רייה מרפא, הוא מתקומם נגד המצוקה והוא נענה לתביעה הנובעת ממצוקת האחר ולא מאמונה דתית.
טארו הוא מבקר באוראן הרושם לעצמו, תוך שימת דגש לפרטים הקטנים, רבים מן האירועים שהוא נחשף אליהם. הוא מתלבט שמכריע בסופו של דבר לעזור לרופא לרפא את תושבי העיר.
הדבר, שמופץ ע"י עכברים, נעלם בסופו של הספר וחוזר אל מעמקי האדמה. אך הסיום הוא אמביוולנטי. למרות החגיגות של תושבי העיר ושמחתם על יכולתם לחזור לחיים רגילים יודע רייה כי בני האדם לא משתנים ושוכחים במהירות. הוא מחליט לכתוב את קורות העיר בזמן הדבר כדי להשאיר לו זכר ולהזכיר כי רבים הם הדברים הראויים להערצה בבני האדם מאלו שיש לבוז להם. הוא גם יודע כי הדבר לא מת לעולם, אולי יבוא יום, כך הוא אומר לעצמו, בו הדבר יעיר שוב את עכברושיו ויישלח אותם למות בעיר השאננה.
סקירות נוספות אודות הדבר