הזר

הזר הוא הרומן הראשון שפרסם אלבר קאמי. היצירה פורסמה ב 1942, כשנתיים לאחר שקאמי עזב את אלג'יריה, עבר לגור בצרפת וסיים את כתיבתה כמו גם את המסה "המיתוס של סיזיפוס" שפורסמה ב סוף 1942 והמחזה "קליגולה" שהועלה לראשונה ב 1945.
בחלקו הראשון של הספר מספר הגיבור, מרסו, פקיד אלג'ירי ממוצא צרפתי, את עלילותיו במהלך הימים שלאחר מות אימו. תחילה הוא מקבל מכתב מבית האבות שלה המודיע לו על מותה. הוא נוסע לשם, משתתף בלוויה ולא מביע שום רגש או צער. מיד לאחר חזרתו הוא מתחיל מערכת יחסים עם אישה שפגש בשם מארי, הוא עוזר לידידו ראמון לנקום באישה איתה הוא היה קשור ותוך כדי בילוי על שפת הים הוא מסתבך בקטטה עם אחיה של אישה זאת. במהלך הקטטה הוא יורה בו חמש פעמים והורג אותו. סצנת הרצח המתוארת גם היא, כמו שאר חלקי הספר, בגוף ראשון שמה דגש על אור השמש, על החום והסנוור. מרסו, כך הוא טוען לפחות, הרג את הערבי בגלל השמש.
מרסו הוא הזר, הוא האדם המנוכר. הוא לא שותף בתרבות האנושית והוא מונע רק ע"י כוחות הטבע החיצוניים לאדם. הוא מוצג כאדם טרום תרבותי, אדם שאינו מסוגל לפתח תחושות אשמה או חרטה. חלקו השני של הספר עוסק במאסרו של מרסו, במשפטו ובגזר דינו. מרסו נידון לא רק על הרצח שביצע אלא בעקיפין גם על כך שהוא לא בכה בלוויית אמו, על כך שהוא לא מסוגל להביע רגשות או חרטה ועל חוסר היכולת שלו לאמפטיה ולרחמים. נקודה זאת מודגשת גם באמצעות הסמיכות של משפטו של מרסו למשפט אחר, מתוקשר יותר, של אדם שרצח את אביו (מעניין לציין שאחד מהעיתונאים המסקרים את המשפט הוא בן דמותו של קאמי עצמו ש"הציב את עצמו" באולם המשפט. קאמי היה עיתונאי בעת שכתב את הספר).
תחושות היסוד שמעלה הספר, כמו גם הרעיונות הפילוסופיים הנידונים באמצעות דמותו של מרסו הן השגרה היומיומית חסרת המשמעות, הזמן החולף ללא תכלית, חווית שלטונו של המוות ושלטונו של הטבע היציב והנצחי לעומת שבירותו וזמניותו של האדם.
על פי קאמי, לעולם עצמו אין משמעות עליונה. אין אלוהים או ערכים טרנסנדנטיים שיכולים להיות אמת מידה או טעם לחיים. האדם לבדו הוא זה היכול להעניק לחייו משמעות ואין כל קיום לדברים שמחוץ לחוויות המוחשיות. הטבע לבדו הוא האמיתי והנצחי והחוויה החושית היא האמת היחידה שיש לה קיום מעבר לעולמו של האדם. אלוהים, ערכים ואמונות אחרות הן המצאות אנושיות שאין להן צידוק בטבע. כך, קוטל מרסו את קורבנו לא בגלל סיבות אידיאולוגיות אלא בגלל השמש, בגלל הטבע.
עד למשפטו, מרסו לחלוטין לא מודע למעשיו ולמשמעותם. במהלך משפטו, עם זאת, הוא נחשף ליחס הזולת כלפיו ולמשמעות דמותו ומעשיו. בשיאה של הדרמה, מפגשו עם הכומר לפני הוצאתו להורג, הוא נאלץ להתמודד באופן מודע עם בחירותיו ואורח חייו ולא נותר לו אלא להיאחז ביחסה של החברה אליו אפילו אם הוא עוין. לכן הוא מקווה שבדרכו לעמוד התלייה יקבלו את פניו בשיקוצים.